אפרים סנה, איש שמאל קיצוני, בריאיון ב"
קול ישראל", צידד בפתיחת מתקפה יבשתית מלאה על עזה במטרה לנצח ולחסל את שלטון החמאס ברצועה. עמדות דומות השמיעו לפניו שמאלנים רבים. לכאורה, מה להם לאנשי "מחנה השלום" ולמיליטנטיות שכזאת? מאימתי שמאלנים דוגלים בפתרון "כוחני"? את ההסבר נתן
אבי דיכטר, חבר כנסת מטעם קדימה וראש השב"כ לשעבר, בכנס באוניברסיטת בר-אילן (מצוטט מכתבה של יעקוב בר-און ב"מקור ראשון" מ-25.3.11): "בלי פירוק תשתיות הטרור של החמאס...לא ייכון שלום בין ישראל לבין הפלשתינים. אם הפלשתינים לא יעשו את הנדרש בעצמם, על ישראל יהיה לעשות את העבודה".
כידוע, את תשתיות הטרור של החמאס אי-אפשר לפרק מבלי לכבוש את הרצועה, ואת זה מבין כל ילד. דיכטר אומר לנו אפוא, שאם שלטונות רמאללה לא ישתלטו מחדש על הרצועה, על צה"ל לשוב ולכבוש אותה. פירוש הדבר - אבידות לצה"ל, קורבנות-טילים בקרב האוכלוסיה האזרחית והוצאה כספית אדירה. כל זה, לא חלילה כדי להחזיר את חבל הארץ הזה לישראל ו\או להקים מחדש את היישובים שנהרסו - בכוונה כזאת דיכטר, איש קדימה, אינו חשוד - כל זה אפילו לא כדי להשתלט מחדש על פרוזדור פילדלפי, אלא, כפי שהוא מציין בפירוש, לשם השגת ה"שלום".
לשון אחרת, הואיל ועם החמאס בעזה אי-אפשר לחתום על שלום אלא רק עם הפת"ח ברמאללה, חייבים לסלק את החמאס מעזה ולהחזיר לשם את הפת"ח, וכך לאחד מחדש את שני חלקי פלשתין שעכשיו הם מפוצלים ונתונים במצב של מלחמה קרה. שאם לא כן, כך מזהיר דיכטר: "נמצא את עצמנו מתמודדים עם הג'יהאד האיסלאמי בשומרון ועם חמאס - בחברון".
ובעברית פשוטה: בדם בניה תכבוש ישראל את הרצועה, על-מנת לשוב ולצאת ממנה ולמוסרה לפת"ח. אומרים, "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". לא ידענו שהפלשתינים של רמאללה צדיקים עד כדי כך.
אל המסקנה המופרכת הזאת, עוד "קורבנות-שלום" על מזבח מולך-השלום, מגיע דיכטר על בסיס תובנה נכונה דווקא: "אסור למדינת ישראל להישאב למלכודת של עבאס (אבו מאזן) ופיאד, המתכוונים להכריז על מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון בלבד ולהשאיר את עזה כבעיה פרטית של ישראל". מדינת ישראל חייבת להתעקש על התייחסות ליהודה ושומרון ולחבל עזה כאל מיקשה אחת, הוא אומר, ולא - "נמצא את חמאס מאיים לא רק על הדרום, אלא גם על נמל התעופה בן-גוריון ועל גוש דן". כמה נכון, וכמה שגוי! כאלו דיכטר אינו יודע, שגם בידי הפת'ח הרי השומרון יאיימו על גוש דן!. מכל מקום, יצא המרצע הכוחני של השמאל מן השק: ישראל מוזמנת לצאת למלחמה, במטרה להקים מדינה פלשתינית ביו"ש ובעזה, שיהיו "כמקשה אחת".
עם זאת, ראיית יו"ש ועזה כמקשה אחת עשויה לשרת גם את העניין הלאומי היהודי בארץ ישראל, אולם בכיוון הפוך מעמדותיהם של סנה ודיכטר - כנשק להבטחת הפיצול וההפרדה בין שתי "הפלשתינות", דווקא. על ישראל להודיע, שאינה מוכנה לנהל מו"מ עם מחצית בלבד של הפלשתינים, המחצית של רמאללה, וכל עוד הפלשתינים כולם אינם יושבים מולה "כמקשה אחת", אין עם מי לדבר!
גישה זו נגזרת אפילו מן המסמך הכי מסוכן שישראל חתמה עליו מאז אוסלו - "מפת הדרכים". על-פי המסמך הזה, התחנה הראשונה במסע על פני המפה היא פירוק ארגוני הטרור, איסוף נשקם, וכדומה, וכבר כאן מתבקשת הטענה הישראלית, שכל עוד מחצית מן הפלשתינים נשלטת על-ידי ארגוני טרור ומקיימת למעשה מדינת-טרור (הראשונה והיחידה, בינתיים, בעולם), אין לנו פרטנר. יוצא, שבמצוות מפת הדרכים, דווקא, המדינה הפלשתינית עומדת תקועה בתחנת עזה, ומשם לא תזוז!. למה, אם כן, נתניהו אינו מודיע שלא בגלל השיריים של בנייה שעוד נותרו בכמה התנחלויות תקועות שיחות השלום, כי אם בגלל מדינת הטרור העזתית, שעצם קיומה שולל ממפת הדרכים כל נפקות?
המסקנה אינה, כמובן, לכבוש את עזה כדי לאפשר לקטר השלום להפליג מתחנת עזה, כי אם להפך: להשאיר אותו תקוע שם, ביחד עם המדינה הפלשתינית, חלום הבלהות של המדינה היהודית. אמור מעתה שאדרבה, הפילוג בין הפלשתינים, אי היותם "מקשה אחת", הוא נכס
לאומי לישראל שאסור לאבד אותו ולכן המחנה הלאומי אין לו כל סיבה להצטרף לתרועות המלחמה של השמאל. החמאס הוא אויב כמו שגם הפת"ח הוא אויב, והיותם משתקים ומנטרלים זה את זה משרת את האינטרס שלנו.
הפרשן אהרון לרנר מציע מטרת מלחמה אחרת: לכבוש את ציר פילדלפי ולהחזיקו לצמיתות. אבל, נשאלת השאלה - לשם מה? האם, כדי לחסום את המנהרות ולסגור הרמטית את הגבול אל סיני ומצרים? הלא גם לו יצויר שהדבר אפשרי, ולא במחיר של יותר מדי קורבנות והשקעות, עדיין תישאל השאלה - לשם מה? אם תיסגר הרצועה בת 1,3 מיליון האנשים כלפי דרום, לאן תיפתח? הלא לעבר ישראל בוודאי שלא, שכן האינטרס שלנו מחייב לנתק את הרצועה מיו"ש, לעודד את הקשר אל מצרים ובין היתר לפתוח את מעבר רפיח. זה המעבר הרצוי לנו ולא מעבר תרקומיה שלרגלי הרי חברון, הפרי המורעל של אסכולת אוסלו.
מי שמפנים עד הסוף את חשיבות מניעת הקמתה של מדינה פלשתינית ברמאללה ובעזה כמקשה אחת, חייב במדיניות קוהרנטית ומכוונת מטרה, מדיניות מחושבת - שתסגור את הרצועה כלפי יו"ש וישראל ותאפשר את פתיחתה לים ולכיוון סיני. שם עתידה ושם הפתרון להמוניה. על הכנסת נשק חייבים להמשיך ולפקח, אבל פרט לזאת, מה לנו לאסור עליהם לייבא לעצמם את כל הנחוץ להם - בעצמם? יש להפסיק לספק להם דלק, מים ותוצרת חקלאית מישראל ואין לאפשר לשלטונות רמאללה לשלם דרכנו את משכורות פקידי מדינת הטרור.
הלא הם, מצידם, שחררו את עצמם מכל מחויבות להסכמי אוסלו כולל "הסכם פריז", ההסכם הכלכלי, מדוע אפוא אנחנו ממשיכים להעניק להם שרותי יבוא ויצוא דרך נמל אשדוד? מדוע אנחנו גובים שם בעבורם מכס ומע"מ ומעבירים אליהם? אין להכניס לרצועה מישראל אפילו משאית אחת ויש לשים קץ למשלוחי הכסף ולשרותי הבנקאות שאנחנו עדיין מעניקים להם.
האין זה מגוחך, שאנחנו מאכילים ומשקים אותם ומנקים תחתיהם כאלו היו ילד-פינוקים שלנו, בעוד הם מחנכים כבר בגיל הגן להשמיד אותנו, הופכים את חיי הדרום לגיהינום ומאיימים בטילים על כל הארץ? והעיקר: הם כולאים את גלעד שליט זה חמש שנים בתנאים ברבריים, והורי גלעד שליט מתריעים בצדק על העיוות הפרברטי הזה. רק חבל שאינם מרכזים את כל מאמציהם בכיוון הזה, שממנו היו אולי רואים תוצאות ולא רק כותרות.
הציבור כבר התרגל למצב המוזר והסוריאליסטי, ספק פארסה, ספק תמונה מתוך האגף הסגור, שבזמן שאצלנו נוחתות הרקטות שלהם, משאיות שלנו פורקות אצלם חומרי בניין לתיקון נזקי "
עופרת יצוקה"; הם משלחים בנו מוות, ואנחנו מרפאים אותם לאלפיהם בבתי החולים שלנו; הם מקימים במרץ בסיס צבאי אירני, ואנחנו מטפחים את הייצוא החקלאי שלהם. ההיה תקדים כזה בכל ההיסטוריה האנושית?
וכל זה, מדוע? מפני שעוד לא קמה
ממשלה בישראל שגיבשה מדיניות בעלת הגיון פנימי, מחושבת ומתוכננת עד הסוף, בכל הנוגע לרצועה. וכך יצא, שאיבדנו את שני העולמות: אנחנו גם זנים ומפרנסים אותם - וגם מואשמים בהטלת מצור עליהם ובהרעבתם; גם מבליגים על הפרובוקציות שלהם - וגם מואשמים בתוקפנות; גם הרסנו את יישובינו, הוצאנו את צבאנו ואת אזרחינו ומסרנו להם חינם חבל ארץ פורח - וגם מוחזקים אחראים (עדיין!) - על תקן "כובשים"!
מי אשם? לא ההנהגה הבלתי ראויה, כי אם אנחנו, העם הבוחר מחדש, פעם אחר פעם, אותה חבורה כושלת, משמאל ומימין, שהוכיחה לו שוב ושוב את אזלת ידה. אין בעל מקצוע בעולם - מורה, רופא, מהנדס, סנדלר, זבן או מטאטא רחובות, שאחרי שורה כזאת של פאשלות לא היו זורקים אותו מעבודתו עם ציון "נכשל",
רק לפוליטיקאים הכל נסלח ונשכח.
