|
למרות הפרסום הרב, "ברבור שחור" הוא סרט שהיה לי ברור שאני לא אצפה בו. סיפורים על רקדניות בלט אינם חביבים עלי. משך מספר ימים העלמתי את קיומו מאשתי, ואפילו גזרתי את קטעי העיתונים בהם היו ראיונות נרחבים עם כוכבת הסרט נטלי פורטמן. אך גבר בודד לא יכול לאחווה נשית. בתנו המליצה המלצה חמה על הסרט, ומרגע זה השאלה היחידה שניסרה בחלל ביתנו הייתה מתי הולכים לסרט. לאחר ניסיונות התחמקות כושלים, הבנתי שעדיף להיכנע כניעה מכובדת ואלגנטית, ולהעמיד פנים שאני מוכן לעשות כל דבר למען בילוי זוגי משותף, אפילו בסרט שנושאו הוא בלט.
תחילת הסרט בישרה טובות. תככים בין רקדניות, מנהל להקה כריזמטי, יחסים מורכבים בין אם לבין בת, תלבושות מרהיבות - בדיוק כל מה שמעניין את אשתי, ומעורר בי את השאלה האם זוגיות היא ערך נעלה עד כדי כך, המצדיק התעללות תרבותית בנפשי, הרגילה למתח של משחקי כדורגל ומערבונים. ניסיתי לבדוק מה חטאתי בשבועות האחרונים, שעלי להיענש בשעתיים של צפייה בסרט שמתחיל בבלט, אך הופך בהמשך לסרט ערפדים. לאט-לאט פחתו הריקודים והתרבו סימני דם בגופה של הגיבורה, שהובילו לחלומות זוועה שלה, אך גם שלי ברגעים בהם נרדמתי.
כשהייתי על סף ייאוש מהסרט, והתחלתי להתגעגע אפילו לפרסומות שבתחילתו, שמתי לב שאשתי מגרדת בראש, נושפת ומפנה לכיווני מבט, שגם בחושך יכולתי להבחין בו בשאלה "מתי מגיע סוף הסרט?". הבנתי. היא משתעממת. זה לא מה שציפתה, למרות התלהבותה של בתנו. לרגע חשבתי להציע לצאת מהאולם, אך מיד התעשתתי. למה לוותר בקלות על רגעים של סיפוק? מצאתי דרך נאותה יותר לחגוג את הניצחון הקטן שלי. עיניי רותקו למסך, ומיד עטיתי על עצמי את תנוחת הריכוז המאפיינת אותי בקולנוע. אשתי ניסתה לברר האם הסרט מעניין אותי, אך אני רמזתי לה, בתנועות ידיים תואמות לקצב של מנגינת "אגם הברבורים", שזה לא הרגע המתאים להפריע לשוחר אמנות כמוני ליהנות מסרט בעל איכויות נדירות.
ביציאה מהאולם ניסתה אשתי לברר האם באמת נהניתי מהסרט. "בוודאי", עניתי, ומיהרתי לקנות את הדיסק של "אגם הברבורים". ומאז, בכל פעם שאני מציע לצאת לסרט, אני משמיע ברקע את המנגינה הבלתי נשכחת המלווה את הסרט.
|
|
בפער הזה בהעדפות הקולנועיות שלנו, עלי לתמרן כשאני מציע לצאת לסרט. אשתי, שמכירה את טעמי הקולנועי, חשדנית לגבי כל הצעה שאני מניח לפניה. מה שמחייב אותי לברור בקפדנות את רשימת הסרטים המועמדים לצפייה. בדרך-כלל אני מגיש לה רשימה של שלושה סרטים, מתוכם עליה לבחור את המועדף עליה. כך שבמקרה שלא ניהנה, האחריות לבחירה מוטלת עליה. כשאני רוצה מאוד לצפות בסרט מסוים, אני מציג רשימת סרטים, שחלקם מוצגים בשעות מאוחרות מדי, חלק אחר זכה לביקורות רעות, כך שברירת המחדל היא הסרט המועדף עלי. אך גם אני נכשל לעיתים בבחירת הסרט, ומה שצפוי להיות סרט מהנה, עטור פרסים ושחקנים ידועים, הופך לערב משעמם, שמסתיים בביקורות ארסיות על טעמי הקלוקל בקולנוע, ועל אמונתי התמימה במבקרי קולנוע.
כך קרה עם הסרט "יהודי טוב" של האחים כהן. יוצרי קולנוע איכותיים, סרט מועמד לפרסים רבים, סיפור על משפחה יהודית - הכל מבטיח ערב מהנה בקולנוע. בדרך-כלל, מיד עם תחילת ההקרנה של הפרסומות, ועד לאחרון השמות בכותרות הסיום, אני נכנס לריכוז, ממנו קשה להוציא אותי. גם אם זו אשתי, שלאחר עשר דקות משעממות, שאלה אותי למה בחרתי בסרט. ניסיתי להתעלם, אך הגירוד בשיער ראשה ונשיפות רועשות, הן שתי פעולות שלאחר שנים של צפייה משותפת בסרטים, אני מזהה כהתחלה של שעמום.
"מי הבמאי?", ביררה אשתי. ואני, בניסיון ליצור אמפטיה ליוצרים ולסרטם, הדגשתי את יהדותם של האחים כהן. עברו עוד מספר דקות, וגם אני שמתי לב, שהסרט אטי במקצת, שלא לומר משעמם. היה לי ברור שהודאה בכך היא עדות לכישלון שלי בבחירת הסרט, ולכן המשכתי לשמור על ריכוז גבוה. זה לא עזר לי. נשיפות האוויר ההפגנתיות נמשכו, ובעקבותיהן גם השאלות: "מה אורך הסרט? מי המליץ לך עליו? מה כתבו הביקורות?". בין שאלה לשאלה ניסיתי להסות את אשתי, הערתי לצופה שדיבר בטלפון הנייד, הצצתי בגניבה בשעון, ועשיתי מאמץ של ממש לגלות עניין כלשהו בסרט. לשווא. השעמום הלך וגבר, וכך גם חוסר שביעות הרצון בכיסא שלידי. למרות החשיכה, אשתי שמה לב שבאולם יש מעט צופים, ולדעתה זו עדות לאיכותו הירודה של הסרט. אני העדפתי את הגרסה שרק קהל איכותי מועט מסוגל להבין את המורכבות של העלילה ואת סמליותה, וכדאי לחכות לסוף לפני שמחווים דעה. הבנתי שאם לא תהיה תפנית בעלילה, הערב עתיד להסתיים עבורי ללא "הפי אנד". אך סוף הסרט בושש להגיע, וגם אני חשתי שעם כל הכבוד לאחים כהן, מוטב היה לוותר על "יהודי טוב".
ביציאה מהאולם נאלצתי לשמוע ביקורות קטלניות על הסרט, ועל בזבוז הזמן והכסף. ניסיתי להסביר לאשתי, שאני לא שותף להפקתו ואת טענותיה כדאי שתפנה ליוצרים האחראים למוצר הכושל, לדעתה. "בפעם הבאה אני בוחרת סרט", סיימה את הדיון. כדי לפצות עצמה על הערב המבוזבז, קנתה לעצמה שרשרת וזוג עגילים באחד הדוכנים המוקמים בסמוך לאולם.
|
|
