על-אף 82 שנותיה, לא נס, עדיין, לחה של דליה שץ, האישה המופלאה שקנתה את עולמה כ"אם הפצועים" במדים.
כבר עשרות שנים מלווה הצברית החייכנית, המטופחת ומלאת האנרגיה, את פצועי צה"ל, מוכי הגורל, מרגע-פציעתם ועד לשיקומם המלא. ברגעיהם הקשים היא ניצבת ללא לאות לידם, משמשת להם אוזן קשבת, מעודדת את רוחם ואת רוח משפחותיהם; מסייעת להם, ככל שניתן, בהשגת ציוד רפואי; מארגנת למענם אירועים ומפגשים, ועוד ידה נטויה.
ככל שמדובר בדליה שץ, מסתבר שאין משמעות לפתגם, "אימא יש רק אחת". מדמותה ההירואית עולה בבירור שיש גם אימא נוספת. זו שפורסת את כנפיה הגדולות על בניה המאומצים במדים.
את נתינתה האינסופית ואת מסירותה חסרת הגבולות ספגה הצברית החיננית עוד בבית-ילדותה בכרכור - בית שהיה, בזכות אביה, מוכתר המושבה, מוקד עלייה לרגל לאנשי ציבור, פוליטיקאים ושגרירים. בשל העובדה שהתגוררה סמוך למחנה הנח"ל 80, הקפידה דליה להגיע לבסיס בכל סוף-שבוע, עמוסה בכל טוב הארץ, ובעיקר דאגה לבקר בצריפי החיילים החולים. לימים היא הפכה גם ל"דודה הטובה" של חיילי השריון, שאותם אימצה אל ליבה בכל מאודה.
נאמנות ומסירות
כדי למסד את פעילותה ההתנדבותית, ניהלה דליה את "קרן נוטנס" לפצועי צה"ל, וגילתה בכך נאמנות אין קץ לפנייתו של מי שהיה ראש אג"א, אלוף (במיל.)
חיים ארז, אליה. במרוצת 15 שנים היא הפכה את הקרן מנוף אדיר לפעולות, כשהיא יוצקת בהן תוכן אישי יחיד במינו. בדרך זו גם הגיעה לשמחה הולצברג, מי שנודע לימים כ"אבי הפצועים", כשהיא משמשת יד-ימינו בכל פעילותו המבורכת ורבת השנים למען נכי צה"ל.
כיום עומדת דליה שץ בראש עמותת "אם הפצועים", הקרויה על שמה. זו עמותה שהציבה לה למטרה ללוות את תהליך שיקומם של נפגעי פעולות הטרור ופצועי צה"ל. כדי לתמוך מוראלית בפצועים ובבני-משפחותיהם, עורכים מתנדבי העמותה ביקורי עידוד ותמיכה תכופים בבתי החולים. העמותה גם מעניקה כספים לפצועים שנקלעו למצוקה כלכלית בעקבות פציעתם ומארגנת למענם סדנאות-תמיכה והעצמה.
לא רק פצועי צה"ל מוקירים את מלאכתה הברוכה. גם מפקדי הצבא, פוליטיקאים ואישי ציבור אינם מסתירים את הערצתם הגלויה אליה. הם רואים בה סמל של אחווה, של אצילות-נפש, של אהבת האדם ואהבת ישראל. על פועלה הרב הוענקו לה אינספור של אותות ראשי-מדינה, ובראשם "אות הנשיא למתנדב".
את תרומתה לחייליה הפצועים רואה דליה שץ בהחזרת חייהם למסלולם הקודם. "זו עבודה לא קלה" - היא מצטנעת, בדרכה האופיינית - "אבל אמשיך בה", היא מבטיחה, "עד אינסוף". ועכשיו לא נותר אלא לצפות שהמדינה תעניק לה את פרס ישראל. אחרי ככלות הכל היא באמת ראויה לו והוא מגיע לה מכל הלב.
- לאתר של "דליה שץ - אם הפצועים" - הקלק כאן