ביום שבא דוד יהושע מברוקלין לבית החולים ע"ש לוינשטיין ברעננה וראה את אחייניתו רוחל'ה מחוסרת הכרה, לא מש ממיטתה. במקום הזה היה מתפלל לאלוקים, בורא שמיים וארץ, שייתן מזור לנערה השוכבת ללא ניע כבר מאתיים שבעים יום. הוא נדר נדר: ביום בו ייפקחו עיני האזמרגד שלה, יידע כי נולדה מחדש. ביום הזה יקחה עימו אל קברו של המשיח הרבי מילובביץ'. הנערה היפה הייתה מחוברת למוניטור שהסדיר את פעימות לבה. עיניה העצומות מיאנו להתעורר. רחוקה הייתה מדאגת הוריה. טרדות היומיום לא הציקו לה. עתה היא מרחפת בין שני העולמות. מחוברת בצינורות שקופים ודקיקים של תמיסות אוכל וויטמינים, ושוקעת אל עולם הזוי שמוחה רקם עבורה.
כמו נסיכה, היא שרועה במיטתה על מצעים לבנים. כל פעם שהיו באות האחיות להחליף את מצעי המיטה, הייתה לבנה אמה מסייעת לאחיות להושיב את בתה בכורסה ארוכת מסעד, משגיחה עליה שלא תיפול על כל הצינורות. בעיקר היה חשוב לייצב את הראש ובמצב הזה הייתה חופפת את שיער ילדתה שהאריך בתלתלי הזהב שלו. המסאז' היה מעורר פלאים בראש שעבר ניתוח. ידיה של האם היו משוטטות בין שורשי השיער, מלטפות את קרקפת העור ובתנועות לישה סיבוביות מזרימות את הדם, מעניקות לו חיים.
בשעת הרחצה היה הדוד יהושע, אברך מורה לדרדקים, מתפלל בבית-הכנסת של בית-החולים. היה מוסיף תפילות שהמציא, ומתחנן על אחייניתו הנאבקת בשרעפי חלומותיה. 'אלוקים, אל רחום וחנון, ארך אפיים, עושה חסד לאלפים, הבא מזור לאחייניתי רוחל'ה שימיה הופכים לילותיה והיא לא מתעוררת'.
ואמה לבנה הייתה מאירה את החדר בנוכחותה. אישה יראת שמיים. בפניה תמיד תמצא אורה. כבדת-ממדים, בעלת רגליים דוביות כבדות הייתה אוספת שיערה הארוך לשתי צמות ארוכות, מסובבת אותן כנזר מעל ראשה ועליהן הייתה מניחה מטפחת צבעונית. מצחה הבוהק ועיניה טרוטות השינה היו בולטים על הפנים המיוסרות שלא ידעו מרגוע מזה ימים רבים. לעתים הייתה מתבוננת החוצה מבעד לחלון ורואה את גורדי השחקים מקנחים את הזיעה שבצבצה בשמי התכלת ואז היו עיניה בוכות והגוף היה מתרפק בגעגוע. ככה הייתה עומדת וספר תהלים קטן אחוז בידה הימנית. רק שפתיה היו ממלמלות בברכה שקיבלה מגברליה אשת אור. אל מי לא פנתה. אל כל המיסטיקנים ואנשי הקבלה המסורתיים. אפילו הרב רנטגן ב
כבודו ובעצמו סר לחדרה של רוחל'ה. הביט בנערה השוכבת דומם. התמקד בראשה הבוהק בזהב תלתליו ופסק: 'כעת חיה רוחל'ה תשוב אלינו'. היה פעם אחת ונתן תקווה חדשה.
בפגישה מקרית באוטובוס העושה דרכו מתל אביב לרעננה, פגשה בגברליה, מדיום המרפאה בצליל וצבע. האישה הצעירה השרתה עליה שלווה וביטחון, ואפילו שמיהרה לדרכה הבטיחה שתבוא לבקר את רוחל'ה. בתאי מוחה של לבנה קדחו המחשבות. 'אתן חיי תמורת חייה. רק השב ילדתי אל אביה... איך נקטעו ככה החיים לשלושת הילדים האלה שגדלו בשכונה? שלומי, המבוגר בשנתיים מיהודה ומרוחל'ה, היו חברים בנפש. תמיד היו ביחד. אפילו בטירונות לטקס הסיום המכובד הזמין את חבריו. היה ברור בשכונת התנאים ביפו ד', בבניין המגורים הדו-קומתי, שהילדים של שלוש משפחות הפכו אותם למשפחה אחת מחוזקת ומאוחדת. אם קרה שאחת הנשים הייתה חוזרת מהשוק עם סלים, בן או בת מאחת המשפחות כשהיה מבחין בה, היה מיד מסייע לה.
הכאב הפך לבן-בית. בבת אחת נקטעו החיים של שלומי ויהודה. יצאו לבלות ביום חמישי במועדון 'תל אביב הקטנה'. שלומי היה נהג של אלוף בקריה. קיבל את הרכב ואסף את חבריו לבילוי. הילדים לא היו מבלים בדיסקוטק בערב שבת. היו תמיד יושבים על הדשא עם המשפחות, משתפים אותן באירועי השבוע. חיים טובים היו לנו בבניין שלנו. כאשר עשו דרכם הביתה בשעה אחת לפנות בוקר, הגיח רכב ממול שסטה ממסלולו ונכנס ברכב הצבאי של שלומי. החבטה הייתה כה גדולה, ששני הבחורים שישבו קדימה נהרגו במקום ורוחל'ה שישבה מאחור נחבלה בראשה. כשבאו המחלצים, מצאו אותה חגורה בחגורת בטיחות ומראשה זב דם בקילוח דקיק. צופרי הסירנה פילסו לה דרך. הביאוה לבית-החולים איכילוב. שם הובאה לחדר ניתוח. ארבע שעות ארוכות מורטות עצבים הייתה שם. שלושה בחורים הובאו למנוחות עולם למחרת בבוקר. שניים שהכרתי מילדות ואחד שהיה בגילופין ונרדם על ההגה... אותו אחד שלקח את שמחת החיים של שלוש משפחות.
בשבעה ישבו שתי המשפחות יחד. הן גרו באותה קומה. רק דלת חיצונית הפרידה בין דירה לדירה. אליהו שלי ישב עימם. את יהודה, חברה של רוחל'ה מהגן, אהב כבן. מותו שבר את לבו. פעמיים הובא רופא לביקור-בית. פעם בשביל רינה אימא של שלומי. ופעם בשביל אליהו שלי, שלא רצה לאכול ולא רצה לשתות. שבעה ימים בכה. שבעה ימים ישב עימם על המזרן לא מסתיר את כאבו. 'איך נחיה בלי הילדים שלנו? יהודה ושלומי איזה פרחים, איך נחיה בלעדיכם, איך, איך?' את מקומו בבית החולים לידי תפסו לסירוגין אחיותיהם של שלומי ויהודה. הן נתנו לי כוחות לא להישבר. אחרי השבעה היינו עושות תורנויות ליד מיטתה של רוחל'ה. רותי, אימא של יהודה ורינה, אימא של שלומי, ואני. ככל שנקף הזמן, הפצעים הפיזיים הגלידו ורוחל'ה הועברה לשיקום בבית-החולים לוינשטיין ברעננה. המרחק הפיזי לא מטשטש את המרחק הרגשי שמצטמצם כל פעם מחדש. בבית-החולים קראו לה 'היפהפייה הנמה'. היו עוברים ליד חדרה ורואים ילדה יפה הנושמת בכוחות עצמה אך עיניה עצומות. מתי תתעורר היפה בנערות? היה לבי שואל והמענה היה רחוק מלהגיע.
איזה בחור יפה היה יהודה. עוזר לאנשים. מדריך בתנועת הנוער העובד והלומד. עשרות ילדים היו יושבים על מדרגות הבית מבכים את לכתו. ג'ינג'י תכול עיניים ובהרות-חן. מהגן של סמדי הגננת החליטו להיות חברים. שתים-עשרה שנים החברות הייתה בתוכם. אהבנו אותו כבן. בשכונה קראו להם 'יהודה של רוחל'ה'. ו'רוחל'ה של יהודה'. במחויבות אישית הייתה ממציאה משחקים במתנ"ס הקהילתי. 'המשחקייה של רוחל'ה'. הייתה מלמדת פעוטות לשחק מתוך מחשבה. ככה היו מזהים אותם. ושלומי, איזה פרח? עלם חמודות. שתי גומות חן שובבות היו ניבטות מפניו בשעה שפטפט. היה רחב-כתפיים ומוצק כזה. הבנות בשכונה היו מחזרות אחריו. היו יושבות על הדשא מחכות שישוב מהבסיס. כמה היו מצפות לשובו. היה מחונן במתמטיקה ובפיזיקה. כל שנה היה מקבל מענק מאוניברסיטת תל אביב להרחיב ידיעותיו. בשעה שהמתין לקורס מיוחד בהנדסה קרבית, הפכו עשרים מחבריו והוא בתוכם להיות נהגים של אלופים בקריה. ככה יצא המזל. והחלומות התרסקו לנו בפנים.
בידה השמאלית אחזה בברכת המרפא שנתנה לה גברליה. אותה אישה שבאמת באה לבקר את רוחל'ה. כשנפגשו שוב חשה מתוך עיניה שביל של אור זורם מתוכה אל עיניה ורטטים של אהבה מקיפים אותה. היא הניחה ידיה על ראשה של רוחל'ה ובתנועות קלות של עיסוי לימדה את לבנה לברך את ברכת המרפא לגוף ולנפש. "באצבעותי ארפאך ואתן מזור לגידך, ריפוי לעצמותיך. ברכה בכפות ידיך. יזרום הדם בקלות בכפות רגליך ויביא מרפא לנפשך. ריפוי, הזנה וברכה לגופך".
כניסתו לחדר של הדוד יהושע קטעה את הרהוריה. בעודו מתבונן בשיערה הרטוב המסורק ומריח את ניחוח השמפו, פקחה לפתע רוחל'ה את עיניה. אמה לבנה הבחינה מיד בשינוי והסבה את תשומת לבו. 'תודה לך אלוקים ששעית לתחנוניי. תודה לך אלוקים הרופא לכל תחלואיי. הגואל משחת חיי. המעטרני חסד ורחמים'. בשעה שהודה לאלוקים, יצאו הדמעות לשוטט על פרוסות לחייו, גולשות על זיפי זקנו החום. עיניה של רוחל'ה סבבו את החדר. החדר הלא מוכר לא הותיר בה סימן. לבנה שאלה את בתה אם היא יודעת מי היא, שתעצום את עיניה ותאשר. הסימן הזה עבד גם לגבי הדוד יהושע ואביה אליהו שקומתו שחה ועתה נעזר במקל הליכה. מאז המוות הכפול של הבנים לא שב לעצמו. היה רזה וכחוש. לעתים שוכח לאכול ולשתות, וכך היו מוצאים אותו מעולף בצהרי-היום על כרי הדשא למרגלות הבניין.
הכרתה של רוחל'ה שבה אליה חלקית. היא הכירה את אחיותיו של שלומי ולא הכירה את הוריו. את הוריו של יהודה הכירה אך לא הכירה את אחיותיו. השהות בבית לוינשטיין קצרה מהרגע שפקחה את עיניה. המשפחה הגדולה שלה ערכה לכבודה מסיבה בשעה ששבה הביתה. חודש לאחר מכן עשתה דרכה אל ברוקלין יושבת במטוס אל-על בסמוך לדודה. חופשה בעיר ניו-יורק תעשה לה רק טוב.
כבר בבואה אל הסמטאות הצרות של ברוקלין, חשה רוחל'ה בהילה קסומה העוטפת אותה. בבית דודתה שרה החליפה את מכנסי הג'ינס הצמודים וחולצת הפופיק בחצאית כחולה מבד כותנה רך למגע. את רגליה עטפה בגרבונים בהירים עד לברכיה. את נעלי הספורט האופנתיות שלה לא החליפה. הייתה לה אהבה מסוימת אליהן ונפשה נקשרה בהן. חולצות מלמלה ארוכות-שרוול החליפו את המלתחה הישנה שלה. ושערה הפזור נקלע לשתי צמות ארוכות בהירות שהבליטו את עיני האזמרגד שלה. חופשתה הייתה משותפת לחופשת בנותיו של הדוד יהושע. לטייל ברחובותיה של ברוקלין הנושקת לשמיים היה חוויה מרנינה עבורה. הייתה הולכת עם לאה בת הארבע-עשרה ועם מירל'ה בת גילה, אוחזת בידן וראשה תקוע בכיפות הצריחים של גורדי השחקים. הארכיטקטורה והעיצוב האדריכלי של הבניינים הגבוהים הדהימו אותה. הן היו מובילות אותה כסומא, מחזיקות ידיה ומכריזות על מכשול בדרך, פן תמעד. ראשה מהופנט כלפי מעלה. הייתה סופרת את גגות הבניינים הגבוהים ואת הקומות המאכלסות אותן. שיטוט כזה בברוקלין היה עינוג קוסמי עבורה.
כשהיו עוברות ליד כוללים ובתי מדרש, היו שומעות ויכוח מפולפל בין תלמידי-חכמים לבין מוריהם. לא פעם היו נשענות על אחד הבתים, מנסות לזהות קולו של פלוני שהיו מכירות. כשהיו האברכים הצעירים יוצאים להפסקה, הן היו עוברות במהירות למדרכה אחרת. והיו כאלה שנעטפו בניחוח הבושם שנותר מאחור, מנסים לדמיין מי מהשלוש השתמשה בניחוח מתוק כזה.
הדוד יהושע היה מארח תלמיד חכם בתורה כל ערב שבת. ואל ביתם הוזמן אברום, בן מלמד דרדקים בקווינס. כשסעודת השבת הוגשה, בחן אברום את פניה של רוחל'ה. עיני הים שלה כוסו בריסי עפעפיים חומים וככל שהגניב מבט אל פניה חשה ברטט קל המרעיד את איבריה. פניה הואדמו כשדודה סיפר לתלמידו מאין הגיעה האורחת. כל אותה עת הרכינה ראשה אל ידיה הרועדות ופחדה פן חיוכה יסגיר מחשבותיה. אחרי הארוחה היו יושבים ילדיו, תשעה במספר, עם רוחל'ה ואברום, והיו משחקים בחידון שהמציא עבורם הדוד יהושע שהיה בקיא בתורה.
ככה חלפו הימים. דודתה שרה הייתה מלמדת את רוחל'ה מלאכות הבית. עין לעין הייתה סורגת בצמר רך ובחוטי תחרת קרושה. ידיה הפליאו אותה. הייתה יושבת במרפסת בית דודיה וסורגת כיפות עם מגדלי דוד המעטרים את העיר העתיקה ירושלים. חוש מהיר ותפישה קלה היו לה. לעתים הייתה אוחזת בסידור והייתה קוראת בו להנאתה ואחר מנהלת שיחות עמוקות עם דודתה ובנותיה. בעיקר אהבה לרקום על ציפות לכרים ולכסתות, וציוריה הרקומים היו מרהיבים ביופיים.
"ילדה טובה רוחל'ה. איזה ידיים טובות יש לה. תראי איזה דיוק", היה פונה אל רעייתו אחרי שראה את עבודותיה של רוחל'ה. "רבי שאול שטינמיץ רוצה לבוא בדברים איתך. הרבנית גאולה ביקשה ממני שתפנה שעה ותפנה לבית מדרשו". "הרבי שלנו תמיד משוחח איתי על תלמידנו. זה לא חדש". "כן, אתה צודק. אבל הרבנית רמזה לי שמדובר בשידוך". "את רוצה להגיד שאחת מבנותינו תתארס הקיץ הזה. זה מוקדם מדי הייתי אומר, אבל, גם כבוד גדול".
כאשר שם פעמיו אל חדרו החדש של הרבי שאול שטינמיץ, פגש שם את אביו של אברום הכהן. שני המלמדים התחבקו ובירכו זה את זה. עניין משותף הביא אותם להידברות ישירה. אברום מעוניין ברוחל'ה. העניין בא לו בהפתעה. "רוחל'ה היא בת אחי. היא מתארחת בחופשת הקיץ כאן. היא בת יחידה להוריה. קשה לי להגיד בבטחה, אם היא נשארת כאן. שהייתה בביתי זמנית מאוד. אתה יודע מה, אשאל את פי הנערה ואודיעך".
בעוד הרבי משוחח עם שני תלמידיו, לא הרחק משם סייעה רוחל'ה לאישה דתייה לקום מהמדרכה לאחר שהשתטחה עליה. בניסיון הראשון הצליחה, אך האישה מעדה שוב אל זרועותיה של השמש הקייצית. האישה המעולפת עוררה התקהלות. סליה וכל מרכולתם נשפכו על המדרכה. נשימתה נעשתה כבדה עד שפסקה. רוחל'ה מתחה את גופה והניחה את ראשה על לוח חזה. ריר קצפי בצבץ משפתיה. רוחל'ה לא איבדה את עשתונותיה. דחפה את אצבעותיה אל פיה של האישה ורוקנה את תכולתו. אחר שילבה אצבעותיה ולחצה על מפתח לבה בספירה קצבית, עשתה לה הנשמה מלאכותית. בינתיים הוזעק אמבולנס. כשהגיעו החובשים הכרתה של האישה וקצב נשימתה שבו אליה. היא הובהלה אל בית החולים. כאשר ניסתה לעמוד על ברכיה, מישהו הושיט לה יד. היא נעזרה בידו והתרוממה קלות על רגליה.
"אברום", צהלת שמחה נעורה בלבה. יצאתי החוצה במטרה לראותך והנה אתה כאן. "את גיבורה, רוחל'ה". הבחור חלק לה שבחים והפליא במחמאותיו. "אל תגזים". הביטה בו וראתה את החיוך המקסים שכבש אותה מהרגע שעיניהם נפגשו. "מה את עושה כאן לבד?". היא הביטה אל ידיה. "אני חייבת לשטוף את ידיי. אחר-כך אענה לך על שאלתך". אברום הוביל אותה אל אחת הצרכניות שתלמידי בית-המדרש הלומדים יחד עימו לעתים קונים שם את מצרכיהם. כאשר נכנסה הראתה לה בעלת הצרכנייה היכן הכיור. אפילו סבון מאריזתו החדשה הוציאה לכבודה. לאחר שניגבה ידיה, יצאה אליו. הוא המתין לצאתה מחוץ לצרכניה. עדיין הייתה התקהלות. מפה לאוזן הועברה הידיעה שהמתעלפת הייתה אשת הרב הגדול חנוך לבית לוין. "לווה אותי הביתה, אברום". רק צליל שמו בשפתיה העביר בה רעד לא מוכר. "מבלי שתבקשי, הייתי עושה זאת".
כאשר הלכו בדממה אל בית דודיה, הכניסה רוחל'ה את ידה הימנית אל כיס חצאיתה ונתנה לו תשורה קטנה. "רקמתי אותה בשבילך". זה הדדי. היא מרגישה אלי משהו. זה פשוט משמיים. ללב יש עיתוי משלו. מהרגע שפגשתיה ידעתי שלי היא נועדה. "תודה", אמרתי בחיוך. חשתי בצינה המדגדגת את לחיי. התרגשות גדולה עטפה אותי. לו ידעה, שבאותם רגעים ממש אבי מבקש אותה עבורי. נפרדתי ממנה לשלום. כאשר פתחתי את נייר העטיפה הצבעוני, התגלתה לעיני כיפה ירוקה ובאותיות זהב רקום שמי אברום כשמכל צד מגדלי דוד זוהרים אלי. החיבור בין ריבועי המגדל לבין אותיות שמי הראה לי שבחירתי נכונה.
רוחל'ה אשת חיל. והיום איזו גיבורה? איזו תושייה? כבודה של בת מלך פנימה. שמתי לב אחר-כך ששאלתי נותרה ללא מענה. אך שמחתי כל-כך לראותה. ברחובות העיר דיברו על החייאתה מחדש של אשת הרב. סיפור הצלתה נודע ברבים. וכבר התדפקו על דלת בית דודה תלמידי רבנים עם ייחוס ומעמד. כולם רצו זיווג כזה עימה. דודה יהושע ורעייתו שרה היו מקובלים בקהילתנו. כאשר נשאלה רוחל'ה אם תרצה להשתדך אלי, עיניה קרנו וחיוכה אמר הכל.
חודשיים לאחר שהתערתה בשכונתנו, באו הרב שאול שטינמיץ ורעייתו כבוד הרבנית גאולה. הוריה של רוחל'ה הוסעו משדה התעופה לה-גרדיה בכבוד מלכים. השכונה זהרה בדגלים צבעוניים. זרי פרחים בשלל צבעים נשזרו על מדרגות הבניין מקומה לקומה. הבנות היו במרפסות ביתן מציצות מאחורי הוריהן בשמחה הגדולה שפקדה את השדכן הרב שטינמיץ. הוריי, אחיותיי ואחיי ניצבו לידי בהתרגשות. הרב שטינמיץ אחז בידי וקירב אותי אל רוחל'ה שהייתה לבושה בשמלה בגוון שמנת שאמירות צווארה עשויים מתחרת משי עדינה. גופה הדקיק נעטף בשכמית-זהב ועיניה נצצו באור יקרות. החלטנו להתארס, כי בשכונתי איני יכול להתרועע עם בחורה מבלי שאתארס לה ולא אפגע בכבודה.
חזרתי אחר דברי הרבי: "וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". ענדתי לה טבעת שבקודקודה נמצא יהלום זוהר ודודה יהושע נתן לי שעון יד מזהב מתנת הוריה. שלושה שמות נקראו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני האדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו. סוף דבר. הכל נשמע. את האלוקים ירא אני ושומר מצוותיו, כי זה כל האדם.
אור מחשמל זהר מעינינו. על ראשי, בין תלתליי הבוהקים, נחה במלוא הדרה הכיפה שרקמה עבורי רוחל'ה. כשכבר עמדתי לידה, קרב הרב שטינמיץ לדוד יהושע ואמר לו: "באנו בדברים לגבי רוחל'ה ואברום, כעת חיה, בעוד שבוע מהיום יתקיים בבית הזה טקס אירוסין נוסף למירהל'ה. המשודך המעוניין בה הוא בנם של ציפק'ה וחנוך לוין. זה יופי של שידוך. רוחל'ה פתחה את המזל בבית הזה". המילים נעתקו מפיו של הדוד יהושע. התבוננתי בפני הוריה של ארוסתי. הם כל הזמן מדדו אותי מכף רגל ועד ראש. כאשר נפגשו מבטינו, חייכו אלי בשמחה גדולה וההתרגשות הרעידה את ידי השמאלית. כשאחזתי בידה של רוחל'ה חשתי את דבריו של אבי מהדהדים ברקותיי: "איש ואישה זכו - שכינה שרויה ביניהם".
"אליהו", לחשה לבנה בתנוך אוזנו של בעלה, "תראה, אליהו". אליהו פער את פיו כלא מאמין למראה עיניו. לבנה המשיכה לדבר בשקט: "העיניים עיניו של יהודה. התלתלים הג'ינג'ים הגולשים על אוזניו... הם התלתלים של יהודה. הגובה וחיתוך הדיבור... כאילו יהודה חזר אלינו מעולם שכולו טוב". צמרמורת אחזה בשניהם. הדמעות שהסתירה לבנה הגיחו החוצה. אליהו הנתמך במקל סייע בידה למצוא מקום ישיבה.
"כשאחיך אמר לנו בטלפון, רוחל'ה מצאה
אהבה חדשה... הייתי סקפטית. מלאת חששות. איך אפשר תוך חודשיים להתאהב בפלוני ולהחליט החלטות בוגרות? רוחל'ה רוצה ללמוד כאן. לא בארץ. תראה את השינוי. האמנם, רוחל'ה נולדה מחדש?".
אליהו ולבנה התבוננו בפניה של בתם היחידה. עיניה הזוהרות באור יקרות השתקפו בעיניו של אברום. כל המכובדים התכבדו במאכליה של גברת הבית, כשאליהו אמר בשקט: "אנחנו נכבד את ההחלטה של רוחל'ה, אנחנו יודעים שלבה עדיין זוכר".
