הנגיעה בזהויות העם והמדינה - התרומה השיפוטית המשמעותית

אילה פרוקצ'יה הייתה, בעיניי, בעבר, כמתבונן משתהה מרחוק, חידה מרוחקת, זקופה ומרשימה. ברבות הימים, מעט יותר מקרוב, נפתרה מעט החידה ונסדקה הנוקשות לכאורה, אולם התעצמו בי עד מאוד הרושם וההערכה המקצועית והאישית. הדמות הזקופה, החדה, הנוקבת והערכית של כב' השופטת פרוקצ'יה, ביטאה בפסיקתה את המיטב הישראלי, הציוני והאנושי, עליו לדעתי חלמו אבות אבותיי, כשעלו ארצה במאה ה-19. הבת היחידה להוריה בקיבוץ אשדות יעקב של ימי מלחמת העולם השנייה וקום המדינה, שהפכה לנערה עירונית בעיר העברית הראשונה ולשופטת בעיר הבירה, הספיקה עוד קודם לכן, בין היתר, ללמוד משפטים בשני תארים באונ' העברית, לשמש כעוזרת המשפטית הראשונה במערכת השיפוט בישראל לנשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, לקבל דוקטורט למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה ולשמש בתפקידים מקצועיים שונים במשרד המשפטים, ובהם גם היועצת המשפטית של הרשות לניירות ערך. בשקט, בצנעה ובמקצועיות מצטיינת מונתה לשופטת שלום, ובצדק רב קודמה 6 שנים מאוחר יותר לבית המשפט המחוזי ולאחר 8 שנים נוספות, בשנת 2001, לכהונה בבית המשפט העליון. בעשור שנות שיפוטה בבית המשפט העליון ואף קודם לכן, תרמה כב' השופטת פרוקצ'יה תרומה מהותית, חשובה וייחודית, הן לדין המהותי והן לאפיון דמותם של השופטים במערכת השיפוטית הישראלית. הישיבה כשופטת בתוך עמה אינה מתמצאת בהכרח בביטוי "ירידה לעם" (לכנסים, לאירועים, לרחוב) במובנה הפיזי, אלא "פסיקה לעם" (לחינוך, לצבא, לאמונה) במובנה המהותי, תוך ביטוי לרחשי הלב החברתיים ולערכים הראויים בחברה. אילה פרוקצ'יה הינה ללא ספק שופטת, היושבת בתוך עמה והמתמודדת עם הזהויות הרבות של "עם ישראל" ושל "מדינת ישראל", מבלי לחמוק מההכרח לבטא, לדון ולהכריע בסוגיות הקשות ביותר של החברה הישראלית. רבות כבר נאמר על כב' השופטת פרוקצ'יה: יסודית, עצמאית, אמיצה, מקורית, מאופקת, מאוזנת, ושוב אמיצה ועצמאית. בעיניי, הנגיעה השיפוטית המפורטת והישירה בזהויות של העם והמדינה היא היא האיפיון המהותי, האיכותי, המרכזי. אותה נגיעה התאפיינה ביסודיות, במקוריות, בעצמאות מחשבתית אמיצה, אבל עדיין עצם קיומה והעיסוק בה - הם לדידי התרומה השיפוטית המשמעותית ההיסטורית. אנו עוסקים רבות בסוגיה של "הותרת החותם" בתום עשייתו של אדם - עשייה ציבורית, אישית או מקצועית. מהו אותו "חותם"? האם יש לו חשיבות כה רבה כפי שנהוג לייחס לו? האם התמונה, התלויה על קיר, מגשימה מאוויים ומבטאת באופן ממצה חלק מאותה תרומה? מי בכלל זוכר לאחר שנים רבות? אולי באמת אותה "foot note" יש בה המידה המפוכחת והראויה למידתם המעשית של רוב החותמים הללו, ככולם? אני מאמין שהחותם מתמצה בעיקר במימושם של מעשינו, של דברינו הכתובים, של השקפותינו, של הכרעותנו בעת נתונה, על סביבה אנושית או אחרת, החיה ונושמת לאחרינו. המימוש הזה אינו מסתכם רק בעשייה מרובה וברוכה, אלא כמובן שגם ברוח, בהשקפה, בדרך חיים, של אדם, של עם, של חברה, של מדינה. כמעט הכל מתחיל בחינוך. החינוך נוגע בכולנו. האחריות לניהולו היא ציבורית. הוא שוויוני לכל ויש לו, כדבריה של השופטת פרוקצ'יה, היבט הכרחי של "ליבה" ממלכתית: "על-רקע המתח הקיים בין זכות הפרט לחינוך, הניתנת למימוש בתכנים הנקבעים על-פי רצון ההורים, בשילוב עם האינטרס הציבורי להעניק תכני חינוך בסיסיים משותפים לכלל התלמידים בלא הבדלי מגזר, נולד הצורך בגיבוש תוכנית יסוד בחינוך, הנקבעת על-ידי המדינה. תוכנית יסוד זו - "תוכנית ליבה" - נועדה לאזן בין הערכים הנוגדים. מצד אחד, תכניה מכוונים להקנות ערכים משותפים לכלל ילדי ישראל בכל המגזרים, שיהוו חוליה מקשרת ביניהם, ויקנו להם ערכים חשובים לעיצוב אישיותם, ויתרמו לקיום הרמוניה חברתית.

מנגד, תוכנית זו אמורה להיות מוגבלת בהיקפה, ועליה להתמקד בעיקר-העיקרים, כדי להותיר בידי ההורים מרחב מחיה מספיק למימוש האוטונומיה הנתונה להם לבחור לילדם בזרם החינוך הרצוי להם. בכך, משקפת תוכנית הליבה מיזוג ואיזון בין ערך כיבוד האוטונומיה האישית של הפרט בבחירת זרם החינוך הרצוי לו, לבין הצורך להנחיל נורמות מינימום של חינוך והשכלה כלליים, שנועדו להבטיח כי כל ילד בישראל ייחשף לערכים לימודיים וחינוכיים בסיסיים, האמורים להיות נחלתו של כל אזרח במדינה, בלא הבדל השקפת עולם, דת או אמונה. איזון זה נועד למזג בין צרכי הפרט לצרכי הכלל, תוך ויתור הדדי ביניהם". (בג"ץ 4805/07) "המרכז לפלורליזם יהודי נ' משרד החינוך", טרם פורסם,מיום 27.7.2008). ובהתייחס לזכותם של יוצאי אתיופיה לחינוך שוויוני במדינת ישראל הדגישה השופטת בבג"ץ 7426/08 "טבקה נ' שרת החינוך": "עילות הסירוב לקלוט את התלמידים אינן מתיישבות בכל דרך עם החלת זכות היסוד לשוויון בחינוך ומהוות הפליה על-רקע מוצא והשתייכות עדתית. זוהי הפליה פסולה, שאינה יכולה להתקיים במערכת חינוך מדינתית הבנויה על אדני שוויון הזדמנויות מלא לכל תלמיד. היא מעבירה מסר משפיל ומעליב של נחיתות חברתית שאין לקבלו.... קליטתם והקניית ערכי לימוד ותרבות לילדים העולים, לא רק שלא תפגענה בייחודיות החינוך במוסדות הלא רשמיים, אלא תהווינה נדבך חשוב בתרומה של מוסדות אלה לחינוך דור צעיר על רבדיו השונים". הכיצד ניישם את הערכים, שרכשנו במערכת החינוך הזו, במהלך שירותנו הצבאי על-רקע המציאות ההכרחית של חיינו, הנכפית עלינו מזה דורות? בבג"ץ 7195/08, "אבו רחמה נ' הפצ"ר", טרם פורסם, מיום 1.7.2009, הדגישה השופטת פרוקצ'יה את עליונותן של הנורמות הערכיות: "דווקא לאור מעמדה המיוחד של המערכת הצבאית, נדרשת הקפדת יתר באכיפת הנורמות המוסריות ערכיות בפעילות הצבא וחייליו, במיוחד בכל הקשור לחובת השמירה הקפדנית על כללי הריסון וההגבלה בשימוש בכח הנשק והשררה הצבאית. בעניין זה יש להקפיד, בקלה כבחמורה, ולתת עדיפות ברורה לצורכי אכיפת הנורמות הערכיות של החוק גם על פני אינטרסים מערכתיים של הצבא ושיקולים אישיים פרטניים הנוגעים לחייל שסטה מדרכו. רף האכיפה בעניינים הנוגעים לשימוש פסול בכח המרות הצבאי כלפי תושבים מקומיים, הנמנים על הצד היריב, או כלפי נחקרים, שבויים, ונתונים למשמרת הצבא, ראוי שיימצא במדרגה הגבוהה ביותר, כדי להטמיע את המסר הערכי לא רק בפרט שכשל, אלא בציבור החיילים כולו ובמערכת הצבאית כולה". במעלה סדר היום הנורמטיבי של חיינו, עם תום קצת למעלה משני עשורי חיינו הראשונים, עולות מיד תהיות בדבר הקמת המשפחה והעמדתו הפוטנציאלית הברורה של דור ההמשך, אפילו דור ההמשך של המוקצים מן החברה: "במידרג זכויות האדם החוקתיות, לאחר ההגנה על הזכות לחיים ולשלמות הגוף, באה ההגנה החוקתית על הזכות להורות ולמשפחה. הזכות לשלמות הגוף נועדה להגן על החיים. הזכות למשפחה היא הנותנת משמעות וטעם לחיים". (בג"ץ 2245/06 "ח"כ נטע דוברין וח"כ רונן צור נ' שירות בתי הסוהר ויגאל עמיר", טרם פורסם, מיום 13.6.2008). אם כבר הזכרנו את רגישותה של השופטת פרוקצ'יה למימושן של זכויות יסוד, ודווקא בהקשר של אסירים, הרי: "בתפיסת החברה המודרנית את זכויות היסוד של הפרט, ובכללן הזכות לכבוד, זכותו של אדם לישון על מיטה היא תנאי בסיסי לקיום מינימאלי, וחריגה מכך מהווה פגיעה בזכות האדם לחיים בכבוד. עונש מאסר המוטל על אדם אינו מפקיע מאליו את זכויות האדם החוקתיות הנתונות לו מכוח יסודות השיטה החוקתית הנוהגת בישראל".(בג"ץ 4634/04 "רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים", טרם פורסם, מיום 12.2.2007). פסיקה זו של השופטת פרוקצ'יה תומכת ואף מחזקת את פעילות לשכת עורכי הדין להגנה על זכויות אסירים וחשודים להקפדה על תנאי מאסר מינימאליים כמצוות החוק. הלשכה כידוע מקיימת ביקורות שוטפות בבתי הסוהר לבדיקת תנאי המעצר והמאסר, ולנציגיה מעמד של מבקרים רשמיים. הלשכה אף עתרה בעבר נגד שירות בתי הסוהר והמשרד לביטחון פנים בעטייה של הפרת החוק בנוגע לקיומם של תנאי מעצר ומאסר מינימאליים לקיום בכבוד. ובכן, אדם שהתחנך כראוי, תרם את חובתו למדינה במהלך השירות הצבאי והקים משפחה, מה עוד נותר לו לעשות כאדם בוגר בישראל של ימינו? אכן, לעסוק בספורט העממי של פנייה לערכאות השיפוטיות, כמעט בכל נושא ובכל עניין. אבל, זכות הגישה לערכאות איננה נושא הומוריסטי. כב' השופטת פרוקצ'יה הקפידה להדגיש בפסיקתה את מהותה החוקתית והחשובה של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו: כך ברע"א 8292/00 "גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון", טרם פורסם, מיום 27.2.2001, וכך גם בע"א 6805/99 "תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים", פד"י נז (5) 433, בעמ' 444, בו קבעה השופטת כי "מוסד ההתיישנות והיקף פריסתו קשורים קשר אמיץ בערך משפטי-חברתי נוסף והוא זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות זו כזכות יסוד אף שאינה כתובה עלי חוק יסוד. טעמה של הזכות בהבטחת יכולתו של הפרט שבידו עילת תביעה להיזקק לערכאות המשפט ולברר במסגרתן את עניינו. אכן, "גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות". לדברים אלה חשיבות מיוחדת בימינו דווקא לנוכח העומס העצום על בתי המשפט והפתרונות הרבים המוצעים לפתרונו. שומה עלינו שלא להקריב על מזבח היעילות של הדיון השיפוטי את אותן זכויות מהותיות בסיסיות, שבהיעדרן אין לנו משפט הוגן, בין אם יעיל ובין אם מסורבל. זכות הגישה לערכאות שיפוטיות היא אחת מהחשובות שבזכויות אלה, והפגיעה בה, אגב איזון עם זכויות אחרות, צריכה להיעשות, אם בכלל, במשורה צרה ומדודה מאוד. אילה פרוקצ'יה לא היססה מעולם לבטא עמדות נחרצות בסוגיות שנויות במחלוקת בחברה הישראלית, ובכללן עסקה רבות בעניינים של דת ומדינה, ובהם בנושאים שלהשקפתי שלאחר מעשה, מן הראוי היה להסדירם כראוי בזמן הגשמת החזון, בעת הקמת המדינה, בתקופה של אחדות ראשונית והתרוממות רוח. לצערי, איחרנו את המועד הזה, וכצפוי, אנו מתקשים מאוד מאז להמירו במועד חלופי. בעניין סמכותם של בתי הדין הרבניים, פסקה השופטת בבג"ץ 6751/04 "סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים" פד"י נט (4), 817, בעמ' 837, כי "נכון לעת זו, לא ניתן להתמודד עם תופעות סרבנות גט בין בני זוג יהודים שאין להם זיקה לישראל על דרך הטלת מרות בית הדין הרבני בישראל עליהם. בהעדר זיקה פרסונלית וטריטורילית של בני זוג לישראל, אין בית הדין הרבני יכול להחיל את סמכות שיפוטו על עניינם כדי להביא בן זוג סרבן ליתן גט לאשתו". בעניין אחר תמכה כב' השופטת פרוקצ'יה בעמדת הרבנות האורתודוקסית בשאלת תחולתו של חוק השבות (שאלת "מיהו יהודי") על מתגיירים בחוץ לארץ שהיו לפני כן תושבי ישראל והתגיירו בגיור רפורמי (גיורים המכונים "גיורי קפיצה") וביטאה בדעת המיעוט את העמדה, לפיה אין להחיל את חוק השבות על מתגיירים אלו. מתוך בג"ץ "2597/99 טושביים נ' שר הפנים", פד"י נט (6) 721: "תושב הארץ שהתגייר הוא יהודי לכל דבר. הוא קשר את גורלו עם העם היהודי ועם הלאום היהודי. העם היהודי מאמץ אותו על חיקו והוא מוחזק בעיניו כיהודי מראשיתו. עם זאת, אין הוא עולה על-פי חוק השבות, ואין הוא בבחינת "בן השב לגבולו", ודיני השבות אינם חלים עליו. תושבותו ואזרחותו במדינה נקבעים על-פי חוק הכניסה לישראל וחוק האזרחות. משרכש אזרחות על-פי חוק האזרחות, מושווה מעמדו לכל דבר וענין למי שרכש אזרחות מכח שבות, ודין אחד להם לזכויות ולחובות כאזרחי המדינה". בעניין "חוק טל" הצטרפה השופטת פרוקצ'יה לדיעה, לפיה אין לבטל את תוקפו של החוק, ובבג"צ 6427/02 "התנועה למען איכות השלטון נגד הכנסת", פד"י ס"א(1) 614, קבעה, כי "התהליך הדמוקרטי מתבסס על הכרה כי לא תמיד ניתן להשיג את תכלית השוויון בין קבוצות אוכלוסיה שונות על דרך פתרון של נוסחאות מוחלטות. הוא טמון בהבנה עמוקה של המציאות החברתית על מורכבותה הגדולה, ובראייה כי השגת השוויון עשויה לחייב תהליך חברתי הדרגתי למציאת נקודות ההשקה בין חלקי האוכלוסיה השונים מתוך הכרה בעומק הפער שבתפיסות העולם, אורחות החיים, והבנת מהותה של המדינה ותפקידיה העשויים להבדיל קהילה משאר חלקי הציבור.

הוא נעוץ בהגדרת היעד והתכלית הראויים, ובנקיטת האמצעים המתאימים להגשמתם. הוא עשוי לחייב את הגשמת התכלית צעד אחר צעד, בלא שבירת מערכות, בלא הריסת מירקם חברתי-אנושי עדין, ובלא הנפת גרזן העלול להסב נזק חברתי שאינו בר-תיקון. הוא עשוי לחייב תהליך של בנייה, נדבך אחר נדבך, לא בדרך של גינוי והוקעה, אלא בדרך של כבוד, והבנה לשונה, תוך חתירה מתמדת להתקרבות, ותוך מחוייבות לפעול להנמכתן של המחיצות המפרידות. ההליך הדמוקרטי מגלה הבנה למיגוון הצרכים של בני העדות השונות, ופועל למציאת המכנה המשותף והאיזון ביניהן, במגמה לאפשר חיי חברה הרמוניים. פעמים, התהליך החברתי הוא ארוך טווח, כרוך בדרך ייסורים, ואינו יכול להניב תוצאות ממשיות מיידיות. אולם לדידי, לב תרומתה השיפוטית, המהותית והמעשית, של אילה פרוקצ'יה לחברה הישראלית במרחב העדין שבין הדת למדינה, הינו תפיסתה את חופש הדת, שאותו יש לאזן עם הפן היהודי בזהותה של מדינת ישראל, תפיסה שבאה לידי ביטוי בפסיקתה בנושא העסקת עובדים בשבת. תחילה בבית משפט השלום בירושלים, בבטלה חוק עזר עירוני שחוקקה עיריית ירושלים בחריגה מסמכותה לפי פקודת העיריות ושאסר על פתיחת בתי עסק בירושלים בשבת, ושנים אחר-כך בפרשת "דיזיין 22", בג"ץ 5026/04 "דיזיין 22 - שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ' רוזנצוייג צביקה, ראש ענף היתרי עבודה בשבת - אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה", פד"י ס' (1) בעמ' 38: "הצורך באיזון בין הפן הדתי לפן הסוציאלי של השבת עשוי להצדיק פעמים חריגה מהכלל האוסר עבודה בשבת כדי לאפשר לפרט לעצב את תוכנו של יום המנוחה שלו על-פי טעמו, וכדי להעמיד לרשותו גם מסגרות ציבוריות מסוימות שתאפשרנה לו לממש זכות זו. מחוקק חוק שעות עבודה ומנוחה הכיר בכך בקובעו בסעיף 12(א) לחוק, כי נתון לשר העבודה שיקול דעת להתיר עבודה בשבת מקום שצרכים חיוניים של המדינה ושל הציבור מחייבים זאת. על-פי לשונו של הסעיף, פשיטא שהחריג האמור יחול על צרכים חינויים הקשורים בהגנת המדינה, בביטחון הגוף והרכוש, בצורכי כלכלה ובתהליכי עבודה.

אולם, ההוראה ממשיכה וקובעת באורח כללי, כי היתר עבודה עשוי להינתן גם לצורך "סיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו". סמכות רחבה זו שניתנה בידי השר להתיר עבודה בשבת כשמדובר בצרכים חיוניים לציבור או לחלק ממנו באה להוסיף על אותם צרכים חיוניים לחברה שעניינם הבטחת צורכי הקיום הפיזי של תושבי ישראל בתחום הביטחון, הכלכלה או תהליכי העבודה.

היא נועדה להרחיב את סמכות מתן ההיתרים לא רק לסיפוק צרכים פיזיים חיוניים, אלא גם כדי להבטיח צרכים חיוניים של הציבור או חלקים ממנו בתחום חיי הרוח, התרבות והאמנות, תרבות הפנאי והבילוי של האדם. היא נועדה להבטיח את איכות החיים של הפרט בחברה חופשית שיש בה חופש דת וחופש מדת. היא נתכוונה לאפשר לאדם לממש באורח מידתי את הפן הסוציאלי של השבת על-פי טעמו ועל-פי מידותיו ולתת בכך ביטוי למנהגים, לסגנונות החיים ולשלל התרבויות בחברה הרב רבדית הישראלית". להשלמת פאזל פסיקתי חלקי ומצומצם, ככל שיהיה, אי-אפשר שלא להזכיר את הביטוי הליברלי של כב' השופטת פרוקצ'יה בזכות חופש הביטוי. שני פסקי דין בולטים בעניין זה עוסקים שוב בלב ליבה של המחלוקת בחיינו כאן, במציאות הישראלית היומיומית, המורכבת הן משאלות אוניברסאליות כמו הזכות לנהל את מצעד הגאווה בעיר הבירה והן בשאלות לוקליות יותר כפרשת הסרט "ג'נין ג'נין: "עריכת מצעד הגאווה אכן פוגעת ברגשות ציבוריים שונים בחברה הישראלית, ובקרב קבוצות תושבים בעיר ירושלים. אולם בנסיבות העניין שלפנינו, הפגיעה איננה עוברת את הרף הגבוה הנדרש כדי להצדיק בלימתו של חופש הביטוי האישי והקבוצתי. חוסנו הרוחני הפנימי של הציבור בישראל הוא רב עד מאוד, ובכוחן של קבוצות שונות בקרבו לשאת ולהשלים עם חופש ביטוי של קהילות שדרך חייהן ותפיסותיהן שונות. ביכולת להתמודד עם פגיעה ברגשות בלא לחסום את חופש הביטוי טמון גרעינה הקשה של הדמוקרטיה, ובה מקופלים מושגי היסוד של הסובלנות, שהם אבן היסוד וסימן ההיכר של משטר של חופש". (בג"ץ 5277/07 "ברוך מרזל נ' מפקד משטרת מחוז ירושלים, אילן פרנקו", טרם פורסם, מיום 20.6.2007). "שאלת האמת והשקר בביטוי האנושי - וביצירה האמנותית בכלל זה - איננה יכולה דרך כלל לשמש עילה להגבלת חופש הביטוי, בהיות חופש זה בבחינת זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. מזה זמן רב נשתרשה במחשבה החוקתית התפיסה, כי חופש הביטוי הינו זכות יסוד רחבת היקף, המשתרעת דרך כלל גם על ביטוי שקרי ומסולף. האמצעי להתמודד כנגד השקר והסילוף אינו בהכנעתו של השקר על דרך הטלת איסור על השמעתו, אלא בעשיית שימוש מקביל בחירות הביטוי הנתונה לכל אדם להציג את האמת. בזרימה חופשית ובלתי מבוקרת של מידע, דעות, רעיונות, והערכות, סופה של האמת לגבור על השקר והתמודדות זו היא מסמני ההיכר של חייב חופש במשטר דמוקרטי". (בג"ץ 316/03 "בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות", פד"י נ"ח (1) 249, בעמ' 272). 65 שנים לאחר שנולדה בקיבוץ אשדות יעקב, כתבה בת הקיבוץ לשעבר את פסק הדין החשוב בנושא הפרטת הקיבוצים, המתייחס גם להיסטוריה של התנועה הקיבוצית, ולמקומה בדברי ימיה של ארץ ישראל ומדינת ישראל: ע"א 1773/06 "אלף נ' קיבוץ איילת השחר", טרם פורסם, מיום 19.12.2010: "ההליך השיפוטי שיזם המערער מעלה שאלות ליבה הנוגעות לתשתית הרעיונית של הקיבוץ בהוויה הישראלית, לדרכים לשינוייה, ולעוצמת זכותו של הפרט המתנגד לשינוי למנוע את התרחשותו. שאלות אלה אינן מצטמצמות לבחינה פורמאלית של הרוב הנדרש לקבלת החלטות מסוגים שונים בידי האסיפה הכללית של הקיבוץ. בחינתן מצריכה הסתכלות, ולו בקווים כלליים, על מהותה של תופעת האגודה השיתופית בכלל, והקיבוץ בפרט, בהוויה הישראלית. התחקות אחר תופעה זו מקרינה במישרין על המענה הראוי לשאלות המפתח בהליך זה". השאלות החברתיות והמשפטיות, שמתעוררות כיום בכל הנוגע לחיי הקיבוצים והמושבים בישראל, צורות התיישבות שהיוו את חוד החנית של היישוב היהודי בחצי המאה הקודמת בימים של הקמת המדינה, בימים בהם אף נולדה השופטת פרוקצ'יה, אינן פשוטות, ויש בהן אף כדי חו"ח למוטט לחלוטין את כל צורות ההתיישבות הותיקות האלה. נדמה לי, שהחלוצים לא חזו את כל השאלות הבין-דוריות והמשפטיות, שעלולות היו להתעורר בהקשרם של הקיבוץ או המושב, והאגודות השיתופיות האלה חוות היום תהייה מהותית ישירה, אמיתית ולא פשוטה, בדבר הצדקת קיומן, ובודאי בכל הנוגע לעקרונות התאגדות בסיסיים בהתהוותן בעבר. השכל הישר, הישירות, הדעה החכמה המאוזנת, הישראליות הערכית במיטבה, באו לטעמי לידי ביטוי שיא בפרשת "מוזיאון הסובלנות" בירושלים, בה כתבה השופטת פרוקצ'יה את פסק הדין. (בג"ץ 52/06 "חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' simon wiesenthal center museum corp", טרם פורסם, מיום 29.10.2008): "מעבר לכל - ישראל היא ארץ בעלת היסטוריה עתיקה, שעל אדמתה זרועים, גלויים וסמויים, שרידים של ציביליזציה עתיקה, בת אלפי שנים. באותו חבל ארץ עצמו חיה ופועלת חברה מודרנית, הזכאית לפיתוח, קידמה ורווחה. חברה זו מתנהלת במשטר דמוקרטי-חוקתי המגן על ערכי יסוד חוקתיים, ובהם כבוד האדם החי והמת, ועל ערכים חברתיים חשובים, ובהם כיבוד ההיסטוריה והמורשת של העדות בישראל, וכיבוד אתרים בעלי ערך רגשי ומסורתי. תפקידו של המשפט הוא למצוא את האיזון הראוי בין הערכים השלובים הללו - קידום תנופת הפיתוח והבאת הקידמה לחברה, תוך כיבוד ערכי אנוש. לצורך השגת האיזון, מתחייב ויתור יחסי מסוים על שלמותו של כל אחד מהערכים המתנגשים, ובאמצעות איזון זה תושג הקידמה החברתית תוך כיבוד זכויות הפרט, וכיבוד המורשת וערכי העבר". כב' השופטת אילה פרוקצ'יה, הרשי נא לי ראשית לאחל לך בשם עורכות הדין ועורכי הדין בישראל, יום הולדת שמח ועוד חגיגות שנתיות דומות רבות בעתיד. אין לי ספק שיש חיים טובים גם אחרי השיפוט, ובמציאות של ימינו, הס מלהזכיר, אולי אפילו חיים טובים יותר. תרומתך השיפוטית למערכת המשפט בישראל והפסיפס של שנות חייך, המלוות את המדינה מאז הקמתה, הינם בני ערך רב ויחודיים. קהילת המשפט בישראל תצפה לתרומתך הסגולית המתמשכת בשנים הבאות, ואולי בכל זאת דוקא נכון יהיה יותר לתרום תרומות סגוליות מרובות יותר במישורים אחרים, אישיים ומשפחתיים. כך או אחרת, שאי צרור ברכות וקבלי נא חיבוק אוהב מעמיתייך למקצוע, כ - 46,800 עורכות הדין ועורכי הדין בישראל (ועוד כאלפיים בחודש הבא), ואם יורשה לי, חיבוק אישי יחיד גם ממני.