בחופשתי הראשונה שלאחר הקרבות, במלחמת יום הכיפורים, ירדתי מהטרמפ במסעף המוביל לקיבוץ. זה היה סוף אוקטובר 1973, ואני למדתי בדרך, תוך ייסורי התפכחות מההלם של ה'מובלעת' הסורית, שהחיים בארץ נמשכו כרגיל.
המתנדבות מסקנדינוויה, יפות הרגליים, קטפו אשכוליות מבכירות בפרדסים, בדוכני הדרכים מזגו נערות חמודות בקצרונים את הקפה והגישו את העוגות, האוטובוסים הראשונים של התיירים כבר העפילו צפונה, אל עבר שדות הקרב שעוד העלו עשן. כאילו לא הייתה מלחמה בעולם. כאילו לא נערכו הקרבות הקשים בבלימת הסורים ובהתקפה על ה'מובלעת'. ואני לא התאפסתי עדיין לקראת חופשתי הראשונה. כל הדרך זמזם בראשי השיר הרוסי על אסיר המחנות השב לביתו. איש אינו זוכר אותו. איש אינו מכיר אותו. הוא שב משנות המאסר והגלות כמי ששב מתקופת שבי ארוכה. השיר נשמע כקינה עצובה, ואני הזדהיתי עם הזר השב לביתו.
במסעף ציפתה לי הפתעה. שני עובדי הבניין הוותיקים שלנו. ערבים-ישראלים מכפרי הסביבה, פרקו פסולת בניין מעגלת הבניין ומהטרקטור עם כף ההעמסה. זה היה רגע שאני לא אשכח: הם הביטו בי, ואני הבטתי בהם, והייתה שהייה קצרה, שבה נתברר במבטים כל האבסורד העצום שבפגישה. ואחר כך הם התפרצו אליי בקריאות שמחה קולניות. הם כל כך שמחו לקראתי, שאני התביישתי. משכו אותי והעלו על הטרקטור הצהוב, הניחו את הצ'ימידן הענק שלי על הכף, והחלו במסע ניצחון אל תוך הקיבוץ. הם היו פועלים וותיקים שעבדו עשרות שנים בקיבוץ. הם הכירו אותי מנעוריי והכירו את כל משפחתי. הם ראו בי בן משפחה השב סוף סוף הביתה.
בדרכי ממבואות דמשק לקיבוץ דמיינתי לי את הפגישה עם יקיריי אחרת לגמרי. לא העליתי גם על דעתי שהראשונים שאפגוש בכניסה יהיו פועלי הבניין הערבים. הפגישה הייתה מוזרה, מביכה ועם זאת ארצית מאד. הם שאלו על רובה הקלצ'ניקוב שנשאתי אתי. שלל סורי? אפשר לראות? ואחר כך שאלו: אפשר להרביץ צרור שמחה לכבוד שובך? חייכתי אבל שלפתי את המחסנית לשם ביטחון. כן, זהו רובה שלל. כן, זה נכון מה שכתבו בעיתונים. לא היה לנו נשק במחסנים. כן, רובי שלל לא לוקחים מחיילים חיים. הם רק רצו לברר את המבוכות. הם לא שירתו מעודם ביחידה צבאית. אבל הם היו מאושרים באמת. מותר? מותר להניף את הקלצ'ניקוב? כן מ ותר. אנחנו שבים מהמלחמה. אנחנו ניצחנו. אנחנו נכנסים כעת למשק, רכובים על הטרקטור של הבניין, כמו בתהלוכת ניצחון. אנחנו יצאנו למלחמה, אבל אנחנו גם חזרנו ממנה מנצחים. התחבקנו זה וודאי בזיכרוני, אך האם גם התנשקנו?
חלפנו על פני שער המפעל, אך לא התעכבנו. מיהרנו לחדר האוכל, להגיע לפני שיתפזר קהל הסועדים הגדול של ארוחת הצהריים. העין הפנימית שלי ציינה לי שינויים. זה היה קיבוץ אפור של אמצע המלחמה. קודר מעט, מרוכז מעט, חמור סבר. שותק ומלא בדאגה. למעלה ממאה ועשרים חיילי מילואים יצאו מכאן לקרבות. עוד לא כולם התקשרו. עוד לא הגיעה העת לשמחה. ולתוך כל אלה פורץ הטרקטור של הבניין, רכב הניצחון, כשעל כפו המושטת קדימה מונח הצ'ימידן שלי, ועל המושב וסביבו חגים חבריי, פועלי הבניין מכפרי הסביבה. החברים שפגשנו עמדו לרגע המומים. מה זו התהלוכה הזו באמצע היום? ומי הם אלה המניפים את הקלצ'ניקוב בשיכרון פנטזיה אמיתי? וכשעצרנו מול חדר האוכל, הם הציעו לי שירוצו להזעיק את אשתי, את אמא שלי, ואת ילדיי הגדולים.
אם היה רגע שבו הבנתי לעומקה את הסיסמה השחוקה של "על המשמר", זה היה הרגע. פועלי הבניין שלנו התחנכו בקיבוצים במסגרת החלום להקים יישובים ערביים שיתופיים. הם היו בני בית גמורים. הם ידעו עליי ועל משפחתי לא פחות ממני. והם שמחו ששבתי. זו הייתה שמחה אמיתית למרות שהפגישה הייתה מוזרה. אחוות העמים שנתגלתה לי לשעה קצרה, בסוף אוקטובר 1973, בחופשתי הראשונה מהמלחמה, הייתה אחוות העמים האישית והפרטית שלי.
מי שניסח לפני שנים רבות את הסיסמה המשולשת "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים", וקבע אותה לשנות דור בעמוד הראשי של היומון "על המשמר", לא העלה על דעתו גילוי מוזר ומשונה שכזה של אחוות עמים. אבל אני, שהייתי הגיבור שלה לרגע, לגמרי באקראי, לא אשכחנה. ואני אספר בה בכל עת שיהיה מי שמוכן לשמוע.
