מי מסב איתנו לסדר?

אלוהינו ואלוהי קדמונינו, אנו מסובים סביב שולחן זה כבני ובנות חורין. בזוכרנו את השנים הארוכות שבהן סבלנו מדיכוי, אנו נשבעים כי לעולם לא נהפוך למדכאים בעצמנו. אנו יודעים שאולי נופיע כפרעה בסיפורי השחרור של עמים אחרים. כמו פרעה, כאשר אנו מרגישים את עצמנו מאוימים, אנחנו מסוגלים להגיב בדיכוי. לפעמים האמונה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" גורמת לנו לראות את האחרים כשונאינו גם כאשר הם אינם כך. ניסיוננו כקורבנות מעוור אותנו מלראות שאנחנו יכולים להיות גם מדוכאים וגם מדכאים. בחג חירות זה אנחנו יודעים שכדי להיות בני חורין באמת, אנחנו חייבים לגרש את "פרעה" מלבנו ולחדש את התחייבותנו לכבד את צלם האלוקים בכל אדם. הלילה הזה אנו משאירים מקום ליד השולחן עבור קורבנות דיכוי. במיוחד אנו זוכרים את: 1. הדמוקרטיה הישראלית. בתחילה תקפו את בתי המשפט והשופטים, ולא מחינו כי אנו לא שופטים, וברור שהשופטים הם אליטה שאינה מייצגת את העם והערכים היהודיים. אחר-כך תקפו את ערביי ישראל, "אין אזרחות בלי נאמנות", ולא מחינו כי אנחנו לא ערבים, וערבים אינם ציוניים. אחר-כך תקפו את ארגוני השלום, ולא מחינו כי "זה פוליטיקה". אחר-כך תקפו את ארגוני זכויות האדם ולא מחינו כי ארגוני זכויות האדם דרשו חקירה עצמאית ישראלית על מלחמת עזה, ו"הם משתפים פעולה עם האויב". כאשר הלילה אנו פותחים את הדלת לאליהו, מי ימתין לנו? 2. אזרחים בעזה ובנגב המערבי, וגלעד שליט. עוד שנה עברה מאז המלחמה ההיא, גלעד עודו יושב בשבי, תושבי עזה עודם במצור, ותושבי שדרות, אשקלון ועוטף עזה חזרו להיות מטרות לטילים. משני צידי הגבול שוב אזרחים רועדים מפחד בצל רעמי התותחים המתקרבים. הלילה פחדם הוא פחדנו. אנו בני חורין, אנו חופשיים לבחור. יהי רצון שנבחר בחיים, בשלום ובכבוד האדם לנו ולאחרים, בדרך ההופכת את שונאינו לחברינו (אבות דרבי נתן). שנזכה לשנה הבאה לראות את גלעד חוגג עם משפחתו, ואת האזרחים כולם חופשיים מפחד. 3. דיירי הדיור הציבורי. כ-50,000 ישראלים כלולים ברשימות המתנה לדיור ציבורי, בעת שפינוי מאיים לקרוע אותם. משפחת זוהר מבית שאן חייתה ללא קורת גג במשך חודשים רבים לאחר פינוי אלים מביתם. משפחת מסקני חיה שש שנים בתנאי סבל של מים מטפטפים בארון החשמל. כפי שהמצרים האמינו שהעליונות שלהם מאפשרת להתייחס ליהודים בכל דרך שבה רצו (על-פי רש"ר הירש) כך חברות הדיור הציבורי מרגישות חופשי להתעלם מזכויות הדיור. כשאנו שרים "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", אנו יודעים כי הן בית המקדש והן הבית הלאומי לא יוכלו להיבנות כאשר אנו מקשיחים את ליבנו להכריז כי דלי האמצעים ראויים פחות מאיתנו. 4. תושבי מזרח ירושלים. משפחות ע'ווי, הנון ואל-קורד משכונת שייח' ג'ראח עדיין חסרות-בית. משפחות נוספות נמצאות בעיצומו של הליך משפטי. הגירוש יהיה "חוקי" כיוון שהבתים היו לפני 1948 בבעלות יהודית, למרות שאף בית משפט לא יאפשר לאותן המשפחות לחזור לבתים שהיו בבעלותן לפני 1948. בסילוואן המשטרה יורה רימוני גז על מתפללי יום שישי, באוהל מחאה שהוקם כדי למחות על האיום בהריסת 86 בתים כדי לפנות מקום לפארק ארכיאולוגי. מאות ילדים נעצרו ללא אבחנה כיוון שהמשטרה לא מצליחה לזהות את זורקי האבנים על המתנחלים המתגוררים במובלעות חמושות בטבורה של השכונה. בני ישראל צוו להישאר בבתיהם בעת שמלאך המוות פסח לעבר בתי המצרים. הקשר עם האלימות משחית, גם לאלה שהצדק איתם. האלימות הגואה במזרח ירושלים מאיימת לקבור את כולנו. בפתחנו את דלתותינו ל"כל דכפין", אנחנו זוכרים את הדלתות הרבות שנסגרו בפנינו במשך שנים ארוכות של רדיפות וסבל. 5. אל-עראקיב. הכפר נהרס כבר 22 פעם, ויערות הקק"ל סוגרים עליו מכל הכיוונים, אף-על-פי שבית המשפט עדיין לא קיבל את החלטתו הסופית לגבי בעלי הקרקע. כמי שפותחים את הדלת הלילה הזה כזיכרון לדורות רבים שחיו בפחד מהממתין בחוץ, ליבנו עם אלה הגרים באימה מפני הדחפורים שיכולים לבוא שוב בכל רגע. הלילה הזה אנו מתחייבים לרסן את הזרוע הנטויה המכה את אזרחי המדינה ושותפי גורל שלנו.