הקולוניאליזם חוזר לזירה

הלגיון הוקם בראשית המאה ה-19 במטרה להגן על מושבותיה של צרפת הקולוניאלית, ומאז מהווה חלק מסדר הכוחות של הצבא הצרפתי. הלגיון התפרסם בעבר בעיקר בשל העובדה שחלק ניכר מחייליו הם מתנדבים הרשאים להתגייס תחת שם בדוי והצהרת נתינות בדויה, מה שהפך את הכוח הזה במהלך שנות קיומו למוקד משיכה בעבור שכירי חרב מקצועיים, כמו גם פושעים ומבוקשים, שמצאו מקלט בחסות הדגל הצרפתי. לא מעט רומאנים וסרטים הוליוודיים נוצרו בהשראת הדימוי הרומנטי-פלילי הזה. אולם בשנים האחרונות גוברת המגמה להימנע מגיוס עבריינים מורשעים ללגיון. מדובר בכוח צבאי מקצועי מעולה, שאנשיו הם חיילים בוגרים בעלי ניסיון קרבי מגוון. היתרון העיקרי של הלגיון הוא שאבדות מקרבו אינן מייצרות את אותו אימפקט ציבורי של נפילת חייל סדיר, ולצרפתים היו כבר לא מעט אבדות בשנה האחרונה, בעיקר באפגניסטן. ההחלטה להכניס את חיילי הלגיון לקרבות אביג'אן, למד ר', נפלה לאחר שכוחותיו של גבאגבו התקרבו לשדה התעופה והיה חשש שישתלטו עליו. כוח ראשוני של חיילי הלגיון נחת באביג'אן כבר לפני חודש, ובשלב ראשון עסק בטיהור השטח הסמוך לשדה התעופה. אז גם החל, בהוראה ישירה מן האליזה, המבצע המתוכנן ללכידת גבאגבו. במשך שלושה ימים, תחת ערפל מבצעי כבד, הטיסו הצרפתים לאביג'אן רכבת אווירית של ציוד לחימה כבד הכולל נגמ"שים, טילים ומסוקים מסוג גאזל מצוידים ברקטות. לאחר שבועות של המתנה, נכנס הארסנל הזה לפעולה. נגמ"שים רכובים בידי חיילי הלגיון סגרו על ארמון הנשיאות שבו התבצר גבאגבו, בעוד מסוקי הגאזל יורים רקטות ומפוצצים את שערי הבטון המזוין של הקומפלקס הנשיאותי. בשלב זה חדרה רגלית יחידת קומנדו של לגיון הזרים לתוך מתחם הארמון, טיהרה את המבנים והתקדמה לכיוון הבונקר, שם, על-פי נתוני המודיעין הצרפתי, התבצר גבאגבו עם חיילי המשמר הנשיאותי. על-פי הנתונים של ר', חיילי הלגיון חיסלו את אנשי המשמר הנשיאותי של גבאגבו עד האחרון שבהם, והשאירו את גבאגבו ההמום לבדו מבלי לנגוע בו. בשלב זה יצאו החיילים החוצה בשקט ונתנו לכוח של אנשי וואטרה להיכנס לארמון, תוך יצירת רושם כאילו המבצע כולו נעשה על ידם. המטרה הייתה לשבות את גבאגבו חי ולהביאו למשפט. אילו היו הצרפתים מאפשרים לכוח של וואטרה לפרוץ לארמון וגבאגבו היה נהרג, הצרפתים היו מוצאים את עצמם במרכזו של סקנדל בינלאומי. כך שפעולת הלגיון הצילה לא רק את חייו של גבאגבו, אלא גם את המוניטין הצרפתי. בשלב זה החלו לזרום קטעי הווידאו, שרמזו שמדובר בפעולה מתוכננת היטב שהמרכיב התקשורתי נועד להעצימה. ראשית הגיעה הסצנה שבה נראו אנשיו של וואטרה בשטח מציידים את גבאגבו בשכפ"ץ וחובשים לראשו קסדה בדרכו החוצה מן הארמון. בשלב הבא הגיעו התמונות מחדר השינה במלון שאליו הועבר גבאגבו, המשמש כמטה של וואטרה. הנשיא השבוי מצולם כשגופייה בלבד לעורו, לחייו נפוחות, והוא רוחץ את גופו בסצנה שיותר מכל הזכירה את התמונות הבלתי נשכחות של לכידתו של סדאם חוסיין. זו אומנם לא הייתה סצנה משפילה כמו זו של סדאם, אך היו בה כל המרכיבים הדרושים של חדירה פולשנית, שהיא מעבר לאובדן הפרטיות. צילום שלא משאיר מקום לספקות מי שולט ומה צפוי לגבאגבו בהמשך. תמונות נוספות מן הז'אנר הזה הן צילומי ההוצאה להורג של הזוג צ'אושסקו והובלתו של נשיא יוגוסלביה מילושביץ' כפות באזיקים למטוס בדרך להאג. השלב הבא הוא כמובן משפטו של גבאגבו.

הישראלי ר' ממשיך בינתיים לשהות בבסיס הצמוד לשדה התעופה. זו גם הסיבה שהוא ביקש להיות מזוהה, בינתיים, בראשי תיבות בלבד. הוא רוצה להיות בטוח שהצרפתים לא יטיסו אותו משם החוצה בבעיטה. חוץ מזה, באביג'אן עדיין מתנהלים קרבות. פה ושם נשמע פרץ יריות באוויר, ברחוב מסתובבות כנופיות חמושות והביזה בעיצומה. השאלה מה יעלה בגורלו של גבאגבו אינה מנותקת מן השאלה מה יעלה בגורלו של דיקטטור אפריקני אחר, מועמר קדאפי. מדובר אומנם בטיפוס קשוח הרבה יותר, אבל ההשוואה מפתה. בעיקר בגלל הקשר הצרפתי. לראשונה בעידן המודרני צרפת מוצאת עצמה נלחמת בשלוש חזיתות: נגד הטאליבן באפגניסטן, נגד מועמר קדאפי בלוב וכעת גם בחוף-השנהב. המעורבות באפגניסטן אינה פופולרית ברחוב הצרפתי, במיוחד על-רקע מספר לא קטן של אבדות. אולם עד כה הפעילות בלוב ובחוף-השנהב זוכה לפופולריות בצרפת וגם מחוצה לה, מה שמקנה לסרקוזי את הכינוי Sarko l'americain ('סרקו האמריקני'). האם סרקוזי אכן פועל על-פי מודל נשיאותי אמריקני, או שמא הנסיגה במעמדה הגלובלי של ארצות הברית היא שמזניקה כעת נשיא אסרטיבי מסוגו של סרקוזי למרכז הבמה העולמית? בכל מקרה, הבחירות לנשיאות בצרפת בשנה הבאה תלויות כחרב מתהפכת מעל לראשו של סרקוזי, ואין כמו מלחמה קצרה ומוצלחת לתרום לפופולריות הנשיאותית, גם במחיר האשמות בניאו-קולוניאליזם.

כעת נשוב למה שפתחנו בו – ההעדפות המודיעיניות של בנימין נתניהו. דיוויד אומנד כתב ספר העוסק בחשיבותו של מידע מודיעיני חשאי בתקופות של אירועים סוערים כגון טרור, מגֵפת-על או אסון טבע. הביטחון הלאומי, קובע אומנד, נסמך בראש ובראשונה על מידת האמון שהציבור רוחש לממשלתו. על ממשלות לדעת ליצור תחושה שיש ביכולתן לנווט בתוך ים הסיכונים ולשמור על ניהול חיים תקינים, תוך שימוש בשיטות ובאמצעים שאינם דוחקים לקצה עקרונות יסוד חברתיים כמו שמירה על שלטון החוק והימנעות מפגיעה בזכויות אדם וזכויות יסוד - כולל שמירה על הפרטיות. בנתונים אלו, כותב אומנד, השימוש במודיעין הוא כלי חיוני, בתנאי שהוא מוכוון על-פי עקרונות אתיים. חלק גדול מהספר עוסק באפשרויות שטכנולוגיות חדישות פותחות בתחום איסוף המודיעין החשאי ובדרכים שהן מאפשרות את הרחבת טווח הביטחון החברתי, או בקיצור - מנחות את הממשלה בעולם שבו עליה ללמוד לא להיות מופתעת מהפתעות. על-רקע הצונאמי ביפן מחד-גיסא ואביב העמים הערבי מאידך-גיסא, אין ספק שזה הספר הנכון בזמן הנכון. ונקודה קטנה למחשבה. תקופתו של אומנד בתפקיד מתאם-העל לענייני ביטחון ומודיעין לא הייתה בדיוק תקופת הזוהר של המודיעין הבריטי, ודי להזכיר את פרשת הנשק להשמדה המונית שלא היה בעירק.

לפני שבועיים פתח המדור צוהר למה שמסתמן כהעדפותיו המודיעיניות של בנימין נתניהו. ראש הממשלה, מתברר, נוהג להתעדכן לעתים תכופות בנעשה בסוריה מפיו של איוב קרא, סגן השר לפיתוח הנגב והגליל, שמאז פרוץ המהומות בסוריה הקים מעין חמ"ל המתעדכן ישירות מפי פעילי האופוזיציה הסורית. כעת נפתח חלון נוסף להעדפותיו המודיעיניות של נתניהו, הפעם בזכות המיני-מריבה שפרצה בין עיתונאֵי תוכנית 'המקור' בערוץ 10 לאנשי לשכת ראש הממשלה. אבל לפני שנגיע לעניין עצמו, זה המודיעיני, נקדים סיפור קטן על קטנוניות. בעקבות התחקיר של רביב דרוקר על נסיעותיו של נתניהו, שהוצג לפני שבועיים בתוכנית 'המקור' של ערוץ 10 ומאז קיבל את הכינוי 'ביבי טורס', הציג עופר שלח באותה תוכנית סיפור נוסף על נתניהו בעקבות מופע שאלות ותשובות שערך ראש הממשלה ביוטיוב. גולשת בשם נועה שאלה את רה"מ איזה ספר הוא קורא כעת, וביבי השיב שהוא קורא כעת ספר שכותרתו Security of the State שנכתב בידי איש מודיעין בריטי. עופר שלח יגע וחיפש, אולם לא מצא כותר בשם זה. האמת היא ששלח כנראה לא טרח יותר מדי לחפש. נכון שנתניהו לא אמר את שם הספר במדויק, אך בקצת מאמץ אפשר היה לאתר באינטרנט את הספר. אולם מי שכנראה החמיר את המצב היה דווקא התקשורת בלשכת רה"מ, ולא הקטנוניות של שלח. על-פי גרסת ערוץ 10, לאחר ששלח לא איתר את הספר, הוא פנה אל לשכת רה"מ וביקש את תגובתם. בלשכה התמהמהו יום שלם, וגם כששבו עם תשובה זו הייתה התשובה הלא נכונה. הספר, כך נאמר לשלח על-פי גרסת ערוץ 10, נקרא Securing the State ולא רחמנא ליצלן Security of the State, ואילו המחבר הוא כריסטופר גיבסון. גיבסון הוא פרופסור במכון לביטחון לאומי על שם אדגר הובר, ולא איש מודיעין בריטי כפי שאמר ביבי ליוטיוב. אז מה האמת בסיפור הזה? האמת המעט קפקאית היא שיש לא ספר אחד אלא שני ספרים בעלי אותו שם בדיוק, Securing the State. האחד נכתב בידי כריסטופר גיבסון והשני בידי איש מודיעין בריטי, סר דיוויד אומנד, שכיהן כמתאם-העל לענייני מודיעין וביטחון בקבינט של טוני בלייר בשנים 2005-2002. זה גם הספר שכיכב במסיבת העיתונאים שכינס דוד שמרון, עורך דינו של נתניהו, שהגיש בשמו של הזוג נתניהו תביעת דיבה נגד ערוץ 10, רביב דרוקר ומיקי רוזנטל על סך 3.5 מיליון שקלים, בעקבות הדיווח בתוכנית 'המקור' על מימון כפול, לכאורה, שקיבל נתניהו באחת מטיסותיו. תביעת הדיבה, נמצאנו למדים, כוללת 15 סעיפים, אולם אחד מהם אינו קשור כלל לתחקיר הנסיעות לחו"ל, אלא לטענה שהופיעה בתוכנית 'המקור' כאילו הספר שביבי סיפר שהוא קורא אינו קיים כלל. בתדרוך שערך לעיתונאים במשרדו שמרון אף ציטט את שלח אומר "אין ספר כזה. אין ספר עם שם דומה, ולא מצאנו איש סוכן מודיעין בריטי בשם הזה", בעודו מציג לראווה את הספר. "הספר הזה זכה לביקורות חיוביות בעיתונים החשובים ביותר בבריטניה", אמר שמרון. "מדובר אומנם בטעות קטנה, אבל אפשר ללמוד ממנה על הרצון לתקוף את ראש הממשלה בכל מחיר, ועל מידת המקצועיות של התחקיר בנושא". השאלה היא אם במקום להתגולל תחילה על דרוקר ושלח, לא היה נכון לקרוא לסדר את תקשורת לשכת רה"מ, שלשיטת ערוץ 10 היא שיצרה את התסבוכת. מהלשכה סיפקו הפעם תגובה מיידית: "חובת ההוכחה 'אמת דיברתי' היא על העיתונאי, ועל כן גם אם הייתה פנייה לפני השידור ולשכת ראש הממשלה לא העבירה תגובה, אין זה מתיר לכתב להוציא את דיבת ראש הממשלה".