עומדים היו אבותינו בשערי מצרים. מאתיים ועשר שנים, או עשר מכות הם חיכו לרגע הזה. כבר בפורים הזכרתי את חובת אישור האומות, בלעדיו לא יתקדם דבר. דם צפרדע כינים ערוב עדיין פרעה לא נסוג. דבר שחין ברד ארבה וחושך מלך מצרים קשה עורף. ואז הגיעה המכה הניצחת, ששברה את כובד ליבו. בכורות עמו, כולם ללא יוצא מן הכלל, בעצם פרעה יוצא מן הכלל-כולם מתים בין לילה. וישלח פרעה את עם ישראל ממצרים. מצרים אלו המיצרים בהם עבדו ישראל, בפרך. שעבוד מצרים היה כה קשה שכמעט ונשכח הקשר עם ה'.
יש כאלו שתולים את העבדות כמשהו עמוק יותר, משהו תרבותי, שהנחילו המצרים לישראל ולשאר נתיניהם. יש כאלו שאומרים שמדובר בשאיפה של האדם להשיג טוב לעצמי בלבד, האגו(המצה די תורמת לטיעון שלהם). שעבוד מצרים היה קשה מעין כמותו, כה קשה, שעד שלבסוף יצאו מארץ מצרים, בחר ה' להאריך מעט(לפני עונש ה-40 שנה במדבר) את הדרך, כי אפשר להוציא את העבד מאדונו, אך אי-אפשר לעשות את העבד מיד לאדון, ולשם כך, לשם האדנות בארץ ישראל, יזדקק העם לזמן.
ובזמן הזה טמון סודו של פסח. עם ישראל יוצא ממצרים. רגע לפני עמלק(עליו דיברנו בפרוטרוט בפורים) וקריאת הים, ה' מטיל על בני ישראל כעם את המצווה הראשונה. ראש חודשים יהיה לכם. זמן. המצווה הראשונה היא זמן. לא כשרות, לא שבת, אפילו לא אנכי ה' אלוקיך. זמן. ראש חודשים. ומה עניין זמן להר סיני? מה קשור הזמן, החודש, להר סיני, לקבלת התורה, לכניסה לארץ ישראל?
קחו את עצמכם רגע אחורה בחיים, או קדימה. לשלב בו חיכיתם. חיכיתם לסוף שנת הלימודים, כדי שיגיע סוף סוף החופש הגדול, הקיץ. או לסוף שנות הלימודים, שתוכלו לבחור את המסגרת שתתאים לכם, או לסיים את הצבא, כי "עד מתי אפריל 08'?" או כל מסגרת. מסגרת בה לוח הזמנים שלכם מוגדר על-ידי אחרים. הבחירה שלכם מה לעשות ביום מסוים ניתנת לממונים עליכם. הדרישה הזו לעצמאות, לחופש, היא לבחור מה אנחנו רוצים לעשות מתי שאנו רוצים לעשות זאת. וזה בדיוק עניין מצוות החודשים שה' נותן לעם ישראל. בלוח הזמנים שעם ישראל יוצר לעצמו, זה השלב הראשון בחופש, בשחרור מן הכבלים הקושרים אותנו למצרים. וזוהי עצמאות אמיתית. לא עוד אחר יקבע את מעשינו, את סדר יומנו, או ישפיע על החלטותינו. חירות אמיתית שייכת למי שקובע לעצמו.
וכשיש לך זמן, פתאום, זמן. חופשת חגים במהלך הלימודים או העבודה, רגילה בצבא, או סתם שבת. מה אנחנו רוצים לעשות? רצים לכל עבר. חברים, משפחה, לישון, לעשות כמה שיותר. הרי ליל הסדר הוא הלילה הכי עמוס ביהדות. ראש השנה מזכיר קצת עם כל ה"יהי רצון" וזה, ואולי בגלל שבראש השנה מטרת החג היא להמליך את ה', ובפסח מדובר בגילוי ה' בעולם נעשה הדבר. נשוב אל ליל הסדר. לך ליטול ידיים, אבל בלי ברכה. וגם אז אתה לא אוכל לחם, אפילו עוד לא מצה. נטילת ידיים על ירק. ומטרתו היא לענות על 'מה נשתנה?'. ובכן, ילדי, הרבה השתנה. וכל זה, כי יש לנו חופש. כי אנחנו מראים בליל הסדר, את הצורך הזה לעשות את כל מה שרצינו, רצינו להיסב בשולחן, רצינו לשתות, רצינו לאכול הרבה, רצינו לשיר, להיות עם המשפחה, רצינו לישון... את כל זה יש בליל הסדר. חירות אמיתית.
שתי נקודות לגבי מצה:
1) היא אכן נועדה להזכיר לנו את חוסר התפיחה העצמית. החמצת העניין האמיתי, היא החמץ. מצה, היא מיצוי כל רגע ורגע. לכן לא אוכלים לשבוע, אלא כדי לחיות.
2) אל יעלבו ממני בתי המצות, אך איני מאמין כלל במצות הקשות האלו. איני אופה, אך ברור לי כי באפפיה קצרה בזמן לא יצאו קרקרים ארוכים, אלא לחם דק. פיתה, לאפה. יום יבוא ואוכיח טענתי.