בארצות שביטלו את עונש המוות היה הנימוק העיקרי לכך - שאם מתברר לאחר זמן שפסק הדין היה שגוי - אין אפשרות לתקן את הטעות. לגורמי הביטחון בישראל היה גם נימוק "מעשי-מבצעי": אם פושע ידע שצפוי לו עונש מוות הוא יילחם עד הסוף, במקום להיכנע ברגע שאותר. וזה מה שיצר מושבה של רוצחים שנשלחו למאסר עולם אך מבלים את זמנם בתנאי פנסיון, בהמתנה לשחרור כנגד בני ערובה שנחטפו על-ידי חבריהם שבחוץ. לאלה האחרונים אין שום דבר שירתיע אותם מייזום חטיפות, ולהפך - חטיפה מוצלחת מעלה אותם לרמת חשיבות בינלאומית, כשגדולי העולם מחזרים אחריהם.
הכישלון המחפיר של ישראל במלחמה בטרור מתבטא לא רק בקורבנות שהוא גובה בהרוגים, בפצועים, בחטיפות, ברכוש ובזכות לחיים נורמאליים באזורים שלמים של הארץ, אלא - וכאן שיא הצלחתו - בהכרה בינלאומית ב"נורמאליות" של מצב זה ובהחלטה הצפויה למסד אותו במעמד של מדינה ריבונית מפיצת טרור המוגנת על-ידי האו"ם. מזה שנים שכותב שורות אלו מנסה לשכנע את המחוקקים שלנו - שהגיע הזמן לזעזע את תחושת "הנורמאליות" של מצב זה, באמצעים שתיארתי בספרי החדש - "ללמוד מהחיים".
האמצעי הראשון ממנו יש להתחיל הוא - ביצוע פרויקט חקיקת הגנה לישראל, המתואר שם בפירוט. לא רק הנשיא בוש הזדרז, אחרי מתקפת ה-9 בספטמבר, להעביר באמריקה שורת חוקים שיאפשרו להלחם בטרור, אלא אפילו צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה "הרכרוכי" בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הזדרז להעביר מייד בפרלמנט הבריטי שורת חוקי מלחמה, שיאפשרו, בין היתר, להלחם בריגול וחתרנות מבפנים.
ומה קורה אצלנו? אחרי 63 שנים של מלחמה בטרור, מתווכחים עדיין על "זכויות אנוש" ליצורים אנטי-אנושיים, שוחטי ילדים, המתפארים במעשיהם. אף אחד לא מעיז לטפל במערכת חינוך שהרעילה אותם בעקביות, מגיל אפס, לרמה של כלבים שוטים, ובמערכת התומכת במעשיהם, בתוך ומחוץ למשפחה. ולהפך, יש כבר משלחות של משרתי-אויב יהודים שבאו לבתיהם - לצווח על "פוגרום" שעשו כוחות הביטחון, כשחיפשו בכפר הסמוך למקום הטבח אחר אנשים וחפצים היכולים לגלות את הפושעים. (ביקור הזדהות עם קורבנות הטבח, כמובן, לא עלה על דעתם). מדינה חפצת חיים לא יכולה להשלים עם מצב כזה, ולהלן אחד החוקים שצריך מייד להעביר בכנסת מתוך הסדרה של חקיקת הגנה לישראל, אותה תיארתי בספר "ללמוד מהחיים":
הצעת חוק לעונש מחייב על רצח יהודים על היותם יהודים
חוק עונש מחייב על רצח ממניעים נאציים
- מי שנמצא אשם ברצח יהודים על היותם יהודים ולא הביע חרטה אמינה על כך ייחשב לפושע נאצי שדינו מוות, ללא זכות ערעור או חנינה.
- הנידון למוות לפי חוק זה ייכלא, עד לביצוע גזר הדין, בתנאים המחמירים ביותר של שרות בתי הסוהר, ללא זכות לביקורים או לקשר אחר עם החוץ.
- מועד ביצוע גזר הדין של כל נידון למוות ייקבע על-ידי ועדת שרים לביטחון, בהרכב השרים לביטחון, ביטחון-פנים, משפטים וחוץ, שתתכנס במועדים שתקבע הממשלה אך לא יאוחר מיומיים לאחר פעולת-איבה שתבוצע על-ידי אנשים הקשורים ארגונית או אידיאולוגית עם הנדון למוות.
- לאחר ביצוע גזר הדין לא תוחזר גופת הפושע למשפחתו או מקורביו אלא תטופל בנוהל דומה לזה שננקט לגבי פושעים נאציים בעבר.
- חוק זה יחול גם על מי שכבר נידון בעבר לעונש אחר על אותו פשע, בהיעדרו של החוק הזה, שייושם לגביו ללא משפט נוסף.
חוק זה ייקרא - חוק עונש מחייב על רצח ממניעים נאציים - תשס"ד.
דברי הסבר
מאז משפט אייכמן לא נידון למוות אף פושע על ייזום ו/או ביצוע רצח יהודים על היותם יהודים. פושעים שנידונו על פשעים מסוג זה למאסר בישראל חיים בתקווה שהסכם פוליטי או חטיפת בני-ערובה יוציאו אותם לחופשי, ומכאן - הרתעה לא מספקת מביצוע פשעים דומים על-ידי אחרים.
עצם אחזקתם של פושעים מסוג זה במאסר יוצרת מעמסה ביטחונית ופוליטית כבדה על המדינה, מזמינה סחטנות ואף מהווה מכשול להסכמים על חילופי שבויים, כפי שזה קרה עם רוצח משפחת הרן בנהריה. במישטר הדמוקרטי למופת של ארה"ב מאפשר החוק הקיים להוציא ולבצע פסק דין מוות לרוצחים-טרוריסטים, גם כשהם לא מודים באשמה או מודים ומביעים חרטה.
המנהג הישן, לבצע פעולת-תגמול נגד מטרה כזו או אחרת - לאחר פיגוע טרור בישראל - הוכיח את עצמו, לאורך שנים, כלא יעיל ואף כגורם לסיבוכים מדיניים מיותרים. הוצאה לפועל של גזר דין מוות למי שדינו כבר נחרץ קודם - איננו מסבך את המצב המשפטי של ישראל כלפי העולם אך יכול ליצור הרתעה מצטברת של פושעים פוטנציאליים המקורבים למועמדים לגזר דין המוות, ביודעם שפעולתם תביא לביצוע גזר הדין. כל זאת, בנוסף למענה המינימלי לחוש הצדק של מי שנפגעו מהטרור.
