לנוכח הלחץ שמפעילים האצטגנינים וחוזי "אסון הטיטניק" ו/או "הצונמי המדיני" (איש איש מן החוזים וההוזים וטרמינולוגיית ההפחדה החביבה עליו), הדורשים כי עד לנאום ראש הממשלה בבתי הנבחרים של ארה"ב, עליו לבצע החלטות שידהימו את הממשל האמריקני בעומק ויתוריהן, מותר ואפשר להציע תסריט צנוע בהרבה, אך כזה אשר לשם שינוי מתבסס על עובדות - שקצת מפריכות כמה מן הבלופים השגורים בפי אותם "מדינאי שלום" בדבר המסקנות הנוגעות לגורמים הממלאים כאן תפקידים עיקריים: לערבים, לארה"ב ולישראל.
בשלותה של המשילות הערבית
נפילת המשטרים בארצות ערב מפריכה את הבלוף שחוסר השקט בקרב הפלשתינים הוא המסכן את יציבות "המשטרים המתונים" והעולם הערבי כולו. כאילו אפשר לחשוב שהשיעים המנסים להשתלט (תוך ייצור מהומות דמים) על עתודות הנפט במפרץ הפרסי, עושים זאת למען פלשתין.
גם אם נתעלם מרצח שיטתי של יהודים כמשפחת פוגל באיתמר, שהפך "מותר ולגיטימי" בקרב לא מעט "פציפיסטים ואנשי שלום" בעולם, הרי שרצח העיתונאי האיטלקי ויטוריו אריגוני בעזה, או רצח השחקן שראה עצמו ערבי, ג'וליאנו מר, במחנה הפליטים בג'נין (בחשד לחינוך הילדים שם לנורמליזציה בין יהודים ובין ערבים) בידי מארחיהם הערבים מוכיחים כי הרצחנות, תכונה עיקרית שבה הם מצטיינים (נכון, לא כל כך תקין פוליטית לומר זאת, ללא ספק, אך האם שקר והונאה עצמית תקינים יותר?) לא פגה. "סימני ההבשלה למדינה" שרואים האירופים אינם יותר מבועות סבון והונאה הנאמרות מן השפה אל החוץ, בעוד שדווקא ההסתה הרצחנית כלפי פנים היא היחידה שהבשילה.
הירי הרצוף זה כעשור של הרקטות והמרגמות מעזה, וירי טיל נ"ט מכוון היטב לאוטובוס ילדים לפני כשבועיים, מוכיחים מה צפוי מיהודה ושומרון, אם "המשילות" שעליה מדברים באירופה תבשיל ותזכה לסממני מדינה שעליה מדברים, כלומר: צבא, אמצעי לחימה ושליטה בגבולות.
לא רק ש"סימני ההבשלה למשילות" של הציבור הפלשתיני הם בגדר אחיזת עיניים, אלא שהמהומות בעולם הערבי מוכיחות, כי אין באזור זה ולו מדינה אחת, פרט לישראל, שאזרחיה ראויים ומסוגלים למשילות בסגנון המתאים למאה ה-21. דווקא מי שנחשבה כל השנים למתקדמת שבמדינות ערב - תוניסיה - קרסה ראשונה. ישראל כפי שהיא היום עדיין יכולה לשמש עוגן יציב למדיניות מערבית ואמריקנית באזור, בתנאי שלא תוכרע בידי "רודפי שלום" מבית ומחוץ.
התנהלות אמריקנית בנוסח "אוהל הדוד תום"
ממשלו של הנשיא האמריקני
ברק אובמה הוא ממשל עוין לישראל. אין מנוס מלומר זאת. למרות שאף מנהיג ישראלי אינו יכול להרשות לעצמו לסכן אינטרסים חיוניים לארצו על-ידי התעמתות עם הממשל האמריקני, אין עוד טעם בהעמדות פנים. מדינת ישראל יזמה לפני כ-20 שנה מהלך של התפייסות עם הפלשתינים, שבו העניקה חסינות למנהיגי טרור בתמורה להבטחתם לנטוש את הטרור נטישה מוחלטת וסופית. אך מאז סובלת ישראל מטרור הולך וגובר מעת לעת, ומסקנתם של מרבית תושבי ישראל, שאותה הביעו בדרך דמוקרטית, היא שלא להיכנע עוד לתביעות שאינן מוצדקות והמסכנות את ביטחונם, כמו גם את קיום מדינתם. אפשר לא לאהוב את בחירתם הדמוקרטית, אך יש לכבד אותה. דווקא אובמה, המנסה לייצר מראית עין של "דמוקרטיה מעל לכל", בועט במנהיגות שנבחרה בדרך דמוקרטית (בין אם בבריטניה, לדוגמה, או בישראל) שלא לומר חותר תחתיה בגלוי, ברגעי תסכולו. השפלת מנהיגים דמוקרטיים בסגנון המזכיר את אוהל הדוד תום (ספר שהוא חשוב, אך לא כבסיס לפרוטוקול דיפלומטי) היא מדיניות הנתפסת כ"הפקרת ידידים" שלא לומר בוגדנות, בראש ובראשונה בעיני בעלי הברית ההיסטוריים של ארה"ב במזה"ת. אין צורך בהדלפות וויקיליקס כדי לדעת זאת בוודאות. התנהלות זו לא רק שאינה דמוקרטית ואינה מוסרית - שני ערכי יסוד של החברה בארה"ב - אלא היא מסכנת את ידידיה, את מאחזיה והאינטרסים שלה עצמה.
למרבית הישראלים ירד האסימון
מאחר שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעם זר בכלל ובערבים בפרט, והיות שאף אם יהודיה אינה שמחה לשגר את בניה חייליה לכלות את לילותיהם (שלא לומר את חייהם) בחיפושים אחרי רוצחים ואמצעי לחימה, הכל כאן תלוי ברצונם של הפלשתינים: אם פניהם יהיו לשלום ולחיים שלווים, כי אז המצב שממנו נהנו במשך כ-20 שנה עד לפרוץ האלימות ב-1988 (כאשר יכלו לנוע חופשיים בכל הארץ, למכור בחיפה, לעבוד בתל אביב, וגם לגור בה) יוכל לשוב על-כנו באופן הדרגתי ומבוקר. יהיו ההבדלים הטקטיים בין המפלגות בישראל ככל שיהיו, אף לא יהודי אחד מתנגד לכך שערבים ינהלו את חייהם, יהיו אדונים ואחראים לגורלם, ויזמינו אליהם אורחים משלחות ושגרירים ככל שרק יחפצו. יחד עם זאת, אי-אפשר להתעלם מכך שכל ויתור מצד ישראל מאז תחילת "הסכמי אוסלו" גרר הקשחה בצד הפלשתיני. לא עוד: אם ימשיכו הפלשתינים בסרבנותם להכיר בזכותם של היהודים לחיות במדינה יהודית בארץ ישראל - הבסיס לכל פעולותיהם האלימות ב-150 השנה האחרונות - כי אז האחריות לתוצאות תחול עליהם בלבד.
