רבים מדי בעמנו, יותר מכל עם אחר ובוודאי יותר מאויבינו, נוקטים במודע ובמוצהר בגישה אובייקטיבית לפוליטיקה האזורית. ומה גישה זו אומרת? שני עמים דורשים ארץ אחת, ובכן: גזוֹרוּ.
גזורו אמר גם החכם באדם, נוכח התנגשות אינטרסים סימטרית לכאורה, כאשר שתי נשים הובאו בפניו ועימן תינוק יחידי, שנוי במחלוקת. ואפשר שהתמימים יראו בצו המלך תמיכה בחלוקה, אך כמובן שלא הייתה כוונה כזו באמת. זה אשר שורש שמו: שלם, ידע שבעולמנו דברים יקרים וקדושים ואורגנים שהגדרתם מחייבת את שלמותם. ידע הוא שהאדם, אפילו יהיה מלך, אינו רשאי לגזור ולבתר ולהתוות גבולות שרירותיים כאוות נפשו, לא בלי שיישפך דם. לא, לא הייתה כוונת חלוקה אמיתית בנפשו של המלך, רק מבחן היה כאן. והוא מצא שהאישה שהפגינה מרות לגזר דינו - לדין הגזר – אין היא האם האמיתית של התינוק, והוא ציווה להעניק את הילד לסרבנית החלוקה. צא וראה, מה היה חטאה של זו האם הפשרנית? בסך-הכל הייתה... אובייקטיבית.
היום כשבידינו יותר ידע, לכאורה אין אנו זקוקים עוד לחוכמה, ואת הסוגייה שהובאה בפני המלך שלמה היינו פותרים בקלות על-ידי בדיקת דנ"א. ומה באמת תעלה השוואה מדעית מעין זו, בין דמו של העם היהודי לבין דם הארץ? נחפור בה, בארץ, נקיז את דמה באהבה, לבירור זהותה, ועל כורחנו נקבע: ארץ ישראל. כמובן שפלשתין איננה. ולא בכדי מבקשים הם לאבד את עברהּ, אלה אשר מתחצפים לאמץ תינוקת שאינה כלל יתומה (הגם שלא פעם הוריה נחשבו למתים: "שמחה רבה במצרים... ישראל הושם, זרע אין לו", התפאר פרעה מרנפתח כבר לפי יותר משלושת אלפים שנה). ואם אנוסי האיסלאם בעמים, אשר נכפה עליהם אללה הרחמן (וביניהם צאצאיו של מרנפתח, ועתה "זרע אין לו"), אם הם היו צריכים רק למלמל בשלישית את השהאדה כדי לחסוך מצווארם את חרב הסהר, לא כן ייעשה לארץ אשר במילים בלבד זהותה לא תימחק. כי בְּדָמַהּ הזהות, ובתווי פניה המוצא. לכן את הדם יש לשפוך לביוב כמו פסולת, את הפנים יש להכות ולהשחית בדחפור. או אז תקום "פלשתין ההיסטורית" אשר מעולם לא התקיימה בהיסטוריה, או אז יהיה לאל ידן של המילים להחליף את העבר.
אך אולי לשווא כל הטירחה הזו? שהרי ממילא אין ערך להוכחות מדעיות שעומדות לצדקת ישראל, כאשר הראיות האנושיות זועקות כנגדן. האדם מרגיש מן החושים ולא מן השכל, ויהיו תוצאות הבדיקה השכלית אשר יהיו, החושים קולטים מציאות אחרת. משום שאין האם האמיתית אומרת גזורו. אין האם האמיתית נותרת בשוויון נפש כאשר ילדהּ נתון למכות ולהשחתה. אין האם האמיתית שוקלת מתן משמורת כלשהי לפושע המתעלל בבשר מבשרה. מה לנו כי נלין, אפוא, על האשמות של פלישה וכיבוש בפי גויים? האם זה פלא שאינם מכירים בשייכותנו לכאן, שלא לומר בלעדיוּת תביעותינו, יאמרו ההיסטוריה והמדע אשר יאמרו? כיצד זוהי ארצנו אם מבעליה מזהמים מקורות מים בביובם, ומטנפים בפסולת את הוואדיות, ומשחיתים מערות יפהפיות בכתובות גרפיטי ערביות, ומחללים קברים ושורפים בתי-כנסיות, ובהר-הבית ש"בידינו", עם דחפורים ומשאיות, הם דורסים ורומסים ומנפצים ומשליכים אלפי שנות היסטוריה למזבלות – כיצד כל זאת ואנחנו אדישים, ואת ארצנו אנו מבקשים לתת לאלה הפושעים?
אבוי, ניכר שזו אומנם אינה ארצנו, לא במידה שהדבר תלוי בנו. מולדתו של היהודי היא היכן שטוב לו, לעגו פעם הגויים, ובמובן מסוים הם צדקו. אם זה היה תלוי בנו, עוד במצרים היינו נשארים, קל וחומר אילו היה קם איזה פרעה ליברלי, אמריקני שכזה.
אבל אין זה תלוי בנו. זה מעולם לא היה תלוי בנו. קשר הדם החם חזק מהפחדים ומהתשוקות המעכירים את הנפש. ככל שביקשנו להתבולל, האנטישמיות הבריחה אותנו ארצה; וככל שביקשנו להסתפק באוטונומיה בארצנו, האויב הבריטי על ספריו הלבנים ממש כפה עלינו מלחמת שחרור ועצמאות מדינית; וככל שביקשנו להסתפק בשאריות ארצנו שבותרה בגסות, האויב הערבי אנס אותנו לפתוח במלחמת התפשטות. ממש באנו בתחינה בפני אותו עבדאללה, אשר עקר מצבות מבית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים כדי לרצף בהן את בתי השימוש של חייליו, ממש התחננו שלא יאלצנו לחלץ את ארץ ישראל מידיו המטונפות, אך היה מי שחיזק את לב פרעה ההאשמי וקרה אשר קרה. וגם עתה, נבקש ככל שנבקש "להתנתק" ולסגת ולהפקיר את ארצנו לידי משחיתיה, אין ההיסטוריה שועה לבקשותינו. ואם נרצה או לא, בוא יבוא הוא היום - ויהיה זה סוף-סוף בזכות אותם יהודים יקרים אשר טוב להם היכן שמולדתם ולא להפך, ואשר מעולם לא זנחו את נאמנותם לארץ חמדת אבות, ועל-אף כתב הקיטרוג הקודר שלעיל למעשה תמיד הם היו, אותם יהודים יפים, שבמחיר כבד שמרו ושומרים על דריסת רגל במולדת עבור עם כפוי טובה - בוא יבוא הוא היום, אותו תיאר הלוחם-משורר שבימים אפלים בהרבה הגדיל לראות את האור:
הרי את מקודשת לי, מולדת,
כדת משה וישראל.
שפחה שחה, כורעת ואובדת,
אני לך בעל וגואל.
ורחקו ממך מבלעיך
בחיי ובמותי
אני - אלין ראשי בחיק הריך;
את - בדמי לעד תחיי...
