ממשלות שמאל מלאכתן, לכאורה, קלה. הקבלה מראש של הנרטיב הפלשתיני ו"שתי המדינות" חוסכת מהן התנגשויות עם העולם, ואחרי הסכמתן לעיקרון נותר רק לסכם את המחיר והתנאים לנסיגה. לממשלות ימין המבקשות להיות נאמנות לדרכן אין ברירה אלא לשחות נגד הזרם ולהתנגד באופן נמרץ לעצם הכיוון הזה.
נתניהו בחר בקו בלתי אפשרי כשגרר ממשלת ימין לקבל את קונספציית "שתי המדינות", שאינה אלא הודאה שיש"ע אינה אלא "פלשתין" השייכת ל"עם הפלשתיני". בכך עלה על המסלול המוביל החוצה מיו"ש, וכעת הוא מנהל קרב נסיגה והשהיה כשהוא קרוע בין הנאמנות לסביבתו לבין הגורמים שלהם התחייב. כעת הוא נתלה בתירוץ שכל תביעתה של ישראל היא ביטחון.
כך תמרן את עצמו ואותנו לעמדה שערורייתית וחסרת סיכוי להסברה שבמסגרתה מודה ישראל שלצורך ביטחונה שלה היא גוזלת בכוח הזרוע את מולדתו של עם אחר ומונעת ממנו לקבל ביטוי לאומי. העולם, בצדק, מתקומם נגד טענה שוויתרה על הזכות, על הצדק ונותרה עם רמיסת עם-שכן בכוח הזרוע. גזלן כזה אינו ראוי לביטחון, אלא להפך... זוהי טענה שאינה ניתנת להגנה.
נתניהו אמור היה להבין כי הוויתור ההצהרתי על לב המולדת ב"שתי מדינות" וההקפאה, שומטים את הקרקע מתחת לכל טיעון זכותנו על הארץ. איש בעולם לא ישתכנע שאנחנו צריכים את הזנב - מדינת תל אביב, לאחר שאנחנו מוותרים על הלב - ירושלים, יהודה ושומרון. רק שינוי כיוון והתעקשות כי יהודה ושומרון שייכים לנו מתוקף התנ"ך, זכותנו ההיסטורית ואפילו החוק הבינלאומי, יתנו לנו סיכוי.
המדיניות הזו הצמיחה צרות נוספות. מחירי הדיור המשתוללים עקב מחסור בעשרות אלפי דירות, מזכירים לנו שזהו סדר הגודל של כמות הדירות שלא נבנו עקב ההקפאה ביו"ש וירושלים שהחלה עוד בימי אולמרט ושרון. אי-אפשר להפוך את יו"ש וירושלים ל"פלשתין", ולא להמשיך בהקפאה, ובכך לספוג גם משבר כלכלי הרסני למדינה ולמעמד הממשלה.
ומי הוא השותף למסלול העוועים הזה?
אהוד ברק - האטום, האנוכי ואפוף הפרשיות המפוקפקות, שהצליח לצבור שרשרת כישלונות גם בשטח שבו נחשב כמספר אחת - הביטחון. צאלים ב', הנסיגה המופקרת מלבנון, הכישלון המוחלט במלחמת אוסלו, הפקרת מדחת יוסף, מינוי ועדת אור שסירסה את המשטרה מול ערביי ישראל, פיאסקו המשט, הקטסטרופה של מינוי הרמטכ"ל, ההסתמכות המופקרת על צבא הרש"פ כקבלן משנה לביטחוננו, ועוד. הפרובוקציות שלו נגד המתנחלים שורפות את תמיכת הימין בממשלה, ולאחר שנתניהו הפך אותו למעשה גם לשר חוץ בפועל, הוא זורע כעת הרס גם בתחום המדיני. ברק הוא האדם השני השנוא בדעת הקהל בישראל, בימין ובשמאל (מקום ראשון שמור ל
יריב אופנהיימר), ודווקא לאיש הזה, "מר אדמה חרוכה", הנטל הביטחוני, האלקטוראלי והתדמיתי הזה בוחר נתניהו להיצמד? כנראה שרק פסיכולוגים יכולים לפרש את התלות הזו.
איך יוצאים מזה? ההזמנה לנאום מול שני בתי הנבחרים שבאה מצד ידידינו בקונגרס היא הזדמנות פז לשינוי מדיניות. זהו הקהל האוהד ביותר לשיח הצדק של זכותנו על הארץ המתבססת על התנ"ך, ולהם ניתן להסביר כי במזרח התיכון המתמוטט לא יוצאים להרפתקאות עם הרש"פ העוינת, המסיתה והמחרימה. תרועותיהם נוכח עמדה ישראלית גאה יבהירו לאובמה כי הם ימשיכו לכפות עליו הטלת וטו על כל מהלך חד-צדדי במועצת הביטחון של האו"ם, צריך רק לרתום אותם לכך.
האם נתניהו מסוגל? האם הוא מסוגל לא "לתאם" את הנאום מול אובמה? האם הוא מסוגל פעם אחת להגיע לאמריקה ולא להרים ידיים? האם הוא מסוגל להתנער מאהוד ברק?
מעבר לכשל הלאומי, הערכי והבגידה בבוחרים, הקו המדיני הנוכחי הוא איוולת טקטית קשה המשחקת לידי יריביו של נתניהו, מבית ומחוץ. הם משיגים שתי מטרות בכרטיס אחד: הקו המדיני השגוי מוביל ללחץ חמור, הלחץ יוביל לכניעה מדינית, הכניעה תוביל להפלתו. נשמע מוכר? הקדנציה הראשונה שלו הסתיימה בדיוק כך.
