בדברי ימי הדיבר הכפול, קשה לחשוב על הִתעלוּת גדולה מזו של ראש ממשלת ישראל מר
בנימין נתניהו, כאשר אמר את המילים האלמותיות "או חמאס או ישראל." לכאורה הוא דיבר אל אש"ף בראשות אבו-מאזן וסלאם פיאד. למעשה, היה זה הנאום האולטימטיבי של אחיזת עיניים ושטיון אוזניים שנועד לאטומי האוזן ושתומי שתי העיניים שבחברה הישראלית, זו המכילה חסידי ברסלב הפורצים אל קבר יוסף מצד אחד, ונשות תל אביב המגיעות לפאתי שכם כדי לנחם את אם-הרוצחים מצד שני.
הרקע: לאחר ניסיונות נפל רבים, החליט אש"ף (החתום עם ישראל על הסכם שלום) ליפול לזרועותיו של חמאס (החתום על אמנה השוללת את קיומה של ישראל). מעתה אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם, אפשר לנהל מערכה מדינית באיצטלה של לגיטימיות, ובד בבד, ללא מצמוץ, לעסוק בטרור. זו דרכו של עולם -שבו רוב מכריע של מדינות רודנות מוסלמית חסרות יכולת הישרדות כלשהי ללא תמיכת המערב, כופה על אותו מערב לרקוד לפי חלילו בכל האמור במדינה היהודית.
כאשר מעמיד ראש ממשלת ישראל בפני הרשות הפלשתינית את הברירה "או חמאס או ישראל", הוא יוצר יש מאַין אשליה שכאילו יש הבדל יסודי בין הרשות של אש"ף ובין הרשות של חמאס, אשליה - כי במבחן התוצאה והמטרה של מעשיהן של שתי המפלגות הללו, אין שום הבדל. יש הבדל רק בדגשים. למען הרס מדינת היהודים, מדגישה הרשות את פעילות ההסברה והדיפלומטיה ומפעילה טרור בעצימות נמוכה, ואילו חמאס מדגיש את פעילות הטרור ומפעיל הסברה ודיפלומטיה בעצימות נמוכה.
שנית, נתניהו יוצר את הרושם כאילו הוא וממשלתו באמת מאמינים כי יש שותף לחלוקת הארץ בשלום, ואם רק יפעל בהיגיון, ניתן לעשות איתו עסקה. זאת למרות שמרבית השרים ב"שביעייה" הקובעת שוללים את גישת החלוקה מכל וכל.
שלישית, הוא מעמיד בפני העם והעולם מעין דחליל של רשע מוחלט ובלתי נגיש הקרוי חמאס, כאילו מדינת ישראל אינה משענתו העיקרית של חמאס בכל האמור באספקת כל צרכיו, כולל הדרוש לו לביצורים לתחזוקת המלחמה נגד ישראל.
העמדת הברירה "או חמאס או ישראל" היא העמדת פנים שקרית מכל וכל - בדיוק מה שיש לעשות נוכח עולם צבוע ושקרן וחברה יהודית צבועה ושקרנית עוד יותר.
הדיבר הכפול
חמאס הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל בדור האחרון. מאז 1979, שנת המהפכה האיסלאמית באירן, מתנהגת ישראל כסומא בארובה, נדחקת מקיר לקיר ומשקר אל שקר, בכל האמור בהתנהלותה מול האיום האיסלאמו-נאצי ובזלזול שבו היא נוהגת באדמת המולדת.
השקר של הסכם השלום עם רודנות מצרית הכופה עצמה על האחים המוסלמים במצרים; השקר של הסכם השלום עם ירדן שאִפשר לה לשלול מן הפולש הערבי בעבר הירדן המערבי את זכויות האזרח שלו במדינת פלשתין הירדנית; השקר של הסכמי אוסלו שדחו את הקץ באמצעות הענקת אזרחות זרה למה שמכונה "פלשתינים"; השקר של הקמת ישות פוליטית-משפטית-כלכלית שאינה יכולה להתקיים ולו שעה אחת ללא עירוי כספים אדיר-מימדים גם מישראל וגם מן המערב; שקר הפליטים שיש להם סוכנות המעניקה אלמותיות למצב שהוא, עקרונית וחוקית, זמני; ושקר המוכנות למסור את אדמת הלאום לעם זר תמורת שקט בקיריה תל אביב. את כל בלוני השקר הללו מנקב חמאס, שעומד כחומה בצורה על עקרונות האנטישמיות האיסלאמו-נאצית, בדיוק כמו האחים המוסלמים שמהם צמח, בדיוק כמו חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה שותף מלא להשמדתה של יהדות אירופה במשרדו של אייכמן ותחת חסותו של היטלר. חמאס מנקב את כל השקרים הללו ומעמיד את עם ישראל עירום ועריה מול האמת הבלתי מתפשרת. באופן מוזר הדיבר הכפול האומר לרשות "או חמאס או ישראל" הוא באמת כפול. הוא אומר ליהודים "או ישראל או חמאס", אבל ישות ערבית רציונלית המונחית על-פי עקרונות של שלום ופיוס, אינה קיימת, אפילו לא באשליות.
כיצד מתכונן ראש הממשלה לממש את המציאות ה"חדשה", שבה הרשות הפלשתינית היא למעשה חמאסטן בלב הארץ? של מלחמה שהיא אישית-עממית? האם יש לנעוץ את הראש היטב היטב במחפורת ולהמשיך לנהל מלחמת מאסף נגד ההכרה העולמית בחמאסטן כמדינה לגיטימית של הטרור האיסלאמו-נאצי, או האם להרים ראש ולהבין כי הבעיה אינה נעוצה בעולם הצבוע והמתנכר, אלא ביהודים הצבועים ושטופי האשליות?
מדינת היהודים מחולקת לשני חלקים: אלה הניזוקים יום יום מן המגע עם הפולש הזר, ואלה המסתכלים על הנזק ואומרים: כל עוד הערבי החמוש בסכין מטבח אינו מגיע אלי ואינו השכן שלי, זה מתאים לי ולנדל"ן שלי. כדי לצאת מן המחפורת, על העובדות לבוא אל המרכז. חמאס צריך לבוא לתל אביב. לא חמאס הווירטואלי בדמות "אנשי הרוח" המכריזים על הקמת חמאסטן בשדרות רוטשילד בתל אביב, אלא האחים מעוורתא, הטילים מעזה, רוצחי מעלות, המתפוצצים מן הדולפינריום. ולא הופעה חד-פעמית, אלא התנחלות קבועה ובלתי מופרעת. ולא אחרי הכרזת האו"ם על מדינת חמאסטן, אלא עכשיו, כדי להסביר לעם היהודי את מה שטחו עיניו מראות: שהאנטישמיות נשארה כשהייתה, ואם יש חרב בידה, היא הורגת. את החרב כבר מסרו בידה כל ממשלות ישראל מבגין ועד רבין, ברק ושרון. את הדרך הן חסמו בפניה במידה משתנית של הצלחה, תוך שימור המעבר הבטוח בין תל אביב לבין נמל התעופה בן-גוריון. את העיוות הזה שבו יש יהודים נחותים (בשר שבריות) ויש שווים (מוגנים בגדר הפרדה ושב"כ) יש למחוק, וזה תפקידו של חמאס.
המצב הוא אכן "או ישראל, או חמאס". רק אחד מהם יכול להישאר בצד הזה של הירדן. אם היהודים לא הבינו זאת עד עכשיו, תבוא המציאות ותבהיר להם זאת בדרך הקשה הכואבת והמדממת.
