"עד מתי ניטול על עצמנו את האשם בכל עניין? הפלשתינים מסרבים לשבת איתנו אפילו למו"מ, אבל אנחנו אשמים שאין שלום. הם רוצחים מתפללים, אבל אנחנו אשמים שלא תיאמנו. הם רוצחים משפחה שלמה ותינוקת במיטותיהם - "אבל למה הם גרים באיתמר בכלל?!". הם רוצחים בנו, כי לא רוצים בנו גם בגבולות 67!" (השרה
לימור לבנת, כנסת ישראל, 28.4.11).
אומרים שאין אדם נתפש בעת צערו, ואומרים כי אדם ניכר בכעסו. דווקא המצבים הקיצוניים בהם נתון אדם, חושפים את האמת שלו, שכן כאשר מסביב "הכול סבבה", אף אחד לא צריך להיזקק להבעת דעות מעמקי אמונתו, דעתו, תקוותו, ולא נוצר כלל צורך להתדיין.
כל הנאומים הגדולים של המדינאים נולדו בעקבות מצב של סיכון, מלחמה, חוסר וודאות וחוסר יציבות. ואכן, נאומה זה של השרה לימור לבנת בכנסת, שהוא נאום פוליטי שקול וחכם, קצר ונוקב, ייזכר לעד. לא אף על-פי שהנאום נבע מתוך צער אישי, בעקבות פגיעת הטרור השפל ביותר בשרה - אלא כתוצאה מכך. לימור לבנת ידעה היטב כי כנופיות הטרור לא ישלימו גם עם נסיגה לגבולות 1967, ועל כן אין עם מי לדבר שלום. הידיעה הזו קיבלה ביטוי ברור בנאום.
לימור לבנת ידעה כי מטרת כנופיות הטרור אינה אחרת זולת רצח יהודים ללא שום תנאי - בין מתפללים, בין תינוקות במיטותיהם - וידיעה זו באה בכל עוצמתה וביטויה בנאום.
במצב זה, גם אם יבקשו מנהיגי כנופיות הטרור מטעמים טקטיים "שלום" - חובה מטעמי ביטחון ומטעמי הישרדות להשיב להם מלחמה תחת "שלום". כי שלום רחוק מלהוות ערך או שאיפה של עם; לכל היותר, בתנאים מסוימים שלא מתקיימים במזרח התיכון, הוא יכול להוות אמצעי למטרה אחרת.
אכן, קיצוני השמאל והתקשורת מבלבלים את היוצרות, והתשובה לבלבול זה הם מעשי הרצח של הכנופיות, שמחזירים אותנו לפרופורציות ומדייקים אצלנו את מהלך החשיבה וההבנה היכן אנו נמצאים, ובאילו תנאים נמשיך להימצא כאן.
