שמתי לב, שמשהו בחברה שלנו קורה. אנחנו לא מקדישים את אותה תשומת הלב ליום השואה כמו שאנו מקדישים ליום הזיכרון לחללי צה"ל. אפילו במקום העבודה שלי, שמתי לב שרק ביום הזיכרון לחללי צה"ל מתקיים טקס. החלטתי לשנות זאת. שני ימים. שני משברים. שני טקסים.
זה קורה לנו. אולי כי זה כבר רחוק מאיתנו, אולי כי זה קרה במדינות שאנו לא מכירים. אולי כי זה הפך להיות חלק מההתנהלות של החברה שלנו. מה שהיה פעם "להמשיך למרות הכאב" הפך להיות "נמשיך כי יש בערב מסיבה או
האח הגדול".
אני כותב כבר יותר משבע שנים ולא כתבתי על יום השואה. מתוך חוסר מילים. מתוך אילמות. איך יכול בן אנוש להסביר את מעשיהם של בני אנוש כמותו. איך יכול אדם או לפחות כך הם נקראים, לשוב מידי ערב אל ביתו, אל חיק משפחתו, לכסות את ילדיו בשמיכה ורק שעות ספורות קודם לכן הוא רוצץ את גולגולתם של ילדים אחרים.
אותו עם שהתהדר בתרבותו המדהימה, באופרות, בקונצרטים, בספרות ובשירה. אותו עם שידע לספר לעולם כולו שאנו בני האדם מצווים לשמור ולהגן על חייהם של בעלי חיים. ואולי זהו העונש שלהם. שלעולם נזכור את תרבותם המופלאה, את גדולי הנגנים שלהם, את גדולי המדענים שלהם באותה נשימה של היותם רוצחי עמינו. נשים, ילדים, הורים, אימהות. את כולם.
אני מביא כאן מסמך הנקרא "צוואתו של יוסי רקובר. זו אינה צוואה אמיתית אלא יצירה ספרותית של צבי קוליץ שכתב אותה ביידיש בשנת 1946, אחרי השואה. היצירה נערכה ושונתה על-ידי ואני מזמין את כולם לקרוא את היצירה המקורית בכל ספר או בחיפוש פשוט באינטרנט.
צוואתו של יוסל רקובר
וארשה 28 באפריל 1943. אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים כותב את השורות הללו שעה שגטו וארשה עומד בלהבות והבית, שבו אני נמצא עכשיו, הוא אחד האחרונים שהאש עדין לא אחזה בהם. זה מספר שעות שאש התותחים מופנית נגדנו, והקירות סביבי נאכלים ומתפוררים על-ידי האש המאיימת. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, לקבר עבור מגיניו ודריו. על-פי קרני השמש האדומות במיוחד, חדות השיפודים, החודרות בעד האשנב הקטן והסתום למחצה של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת ולא כלום. עד כמה לא אצטער ששוב לא אראנה.
עתה באה שעתי, וכאיוב יכול אני לומר - ואין אני היחיד שיכול לומר זאת: ערום מבטן יצאתי אמי וערום אשוב שמה...בן ארבעים אנוכי, וכשאני משקיף עתה אל שנותיי שעברו, יכול אני לומר בבטחה, עד כמה שאדם יכול להיות בטוח בעצמו, כי חייתי חיים ישרים. לפנים האירה לי ההצלחה פנים, אך מעולם לא התנשאתי. ביתי היה פתוח לכל, והייתי מאושר כאשר יכולתי לגמול טובה לבריות.
עבדתי את אלוקיי בהתלהבות, ובקשתי היחידה אליו הייתה לעבדו "בכל לבבך ובכל נפשך"...אני גאה על שיהודי הנני. הייתי בוש להשתייך לאותם העמים שהולידו וטיפחו את אותם הרשעים, האחראים למעשים שנעשו בנו. אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגע הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו.
אני מאושר להשתייך לאומלל מכל אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם.... אין אני מבקש כי תייסר את האשמים. הם יתייסרו לבסוף על-ידי עצמם. כי במותנו מת מצפונו של עולם, כי עולם שלם נרצח עם מותו של ישראל. העולם יאכל את עצמו ברשעותו שלו, הוא יטבע בדמו שלו. אין המוות יכול לחכות עוד, ועליי לסיים את כתיבתי.... בעוד שעה לכל היותר, אהיה עם אשתי וילדי, ועם מיליוני בני עמי האחרים שנספו....אני מת תוך שלווה, אך לא תוך סיפוק; מוכה, אך לא מיואש; כמאמין, אך לא כמתחנן... שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. בידך אפקיד רוחי.
