חג השואה

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו מצוּוִים לזכור. לזכור ולא לשכוח ולא לסלוח. בסדר, אז אנחנו זוכרים ולא שוכחים ולא סולחים. מה אנחנו זוכרים ולא שוכחים? נכון מאוד, את השואה שעברה על העם היהודי לפני שבעים שנה. מה עושים עם זה? מדברים על זה, כותבים, עורכים טקסים, מקרינים שוב ושוב את סרטי הזוועה, מראיינים ניצולים שהולכים ומתמעטים, נאלמים דום ומרכינים ראש ברגע הצפירה הפולחת, וזוכרים, כן, זוכרים ולא שוכחים ולא סולחים. בזה פחות או יותר בא לידי ביטוי הזיכרון שלא לשכוח ולא לסלוח. שנה אחר שנה. אחר-כך חוזרים לשגרה שבה כבר לא זוכרים כלום ואין מה לשכוח ואין על מה לסלוח. לאט-לאט הולך והופך היום הזה ליום חג. לא לומדים ולא עובדים, מקומות הבילוי פתוחים, שהרי רוצים להוכיח דווקא ביום הזה לכולי עלמא: עם ישראל חי, נושם ובועט, אף על-פי כן ולמרות השואה שהיתה. המהדרין אומרים שהשואה הייתה בכלל ישועה גדולה כי על-אף האסון הכבד, העם היהודי ניצל ואפילו הקים את סוכת דוד שנפלה במדינת-ישראל. הנה, גם בדור ההוא עמדו עלינו לכלותנו והקדוש ברוך-הוא הצילנו מידם. לא סיבה למסיבה? טרם גיבשנו לנו סממנים קולינריים מיוחדים ליום הזה, אבל גם זה יבוא. בחורבן בית המקדש נהרגו הרבה פחות משישה מיליון וקבענו לנו יום צום בתשעה באב. בחג השואה לא צמים. להפך, הרבה אנשים כבר לא מתביישים לצאת אל חיק הטבע עם צידניות עמוסות בשרים, סלטים, קינוחים ופיצוחים שנשארו מה"מימונה", פותחים את הדלתות של האוטו ומשמיעים מוזיקה, הילדים מתרוצצים, מישהו תולה ערסל בין שני עצים, ריחות של בשר חרוך בשום ובצל, עשן מיתמר. לא חג? חוף הים גדוש חתיכות וחתיכים ששכחו מה הם אמורים לזכור, ובכלל, הם פה כי אין מה לראות בטלוויזיה חוץ מסרטים מדכאים שמבריחים את כולם החוצה לשכוח, לשכוח ולא לזכור, ב'אימא' שלכם עזבו אותנו מה'דִּיכִּי' הזה. חלאס, היה, עבר ואיננו! תנו לנשום! בהמולת החג הזה ראוי היה שמישהו יעלה את הספק הקל והקטנטן שאולי אנחנו עומדים היום הזה בפני שואה הרבה יותר חמורה. אבל זה לא קורה. מסתפקים בסיפורים: כך וכך היה... איום ונורא... אוי אוי אוי... גופות... ערימות של משקפיים, ילד קטן מרים ידיים כנועות, גדרות, קרמטוריום, מוזלמנים שדופים, נאצים אכזריים, היטלר... אני מבקש להפנות אתכם לדברים שכתב מרדכי הורוביץ ז"ל (בעלה של נעמי שמר ז"ל) לכל הישראלים במאמרו "זיכְרון השואה אינו מתפקד":

• "...לזכור את השואה לא יום אחד בשנה אלא דבר יום ביומו כדי שתמיד יהיה לנגד עיניהם הגורל הצפוי להם. וגם זה עוד לא יתן להם מושג נכון. כל גוי ודרכו ברצח. הערבים אוהבים את הרצח שלהם חַם, לח ומהביל. אם אי פעם ניפול בידי הערבים, אנו עוד נתגעגע לגאזים הטובים והסטריליים של הגרמנים. כדי למנוע את השואה הבאה, הישראלים חייבים לתת לזיכְרון השואה הקודמת לתפקֵד. במקום לבקש בה מעשי גבורה שלא הביאו לתכלית, עליהם לראות בה את שיאו של סבל יהודי המדרבן למאמץ וצורת חיים שיש בהם כדי להביא סבל זה לקיצו. פירוש הדבר הוא אחד בלבד: יצירה ואגירה ספונטאנית של עוצמה. זה הלקח העיקרי של השואה, ואם את הלקח הזה לא למדנו, אז הגרמנים בזבזו עלינו טוני טונות של ציקלון ב' לשווא".