די לנו מהשואה

כמו בכל שנה כך גם השנה. שוב כלל אזרחי ישראל, ולמעשה, רוב אזרחי ישראל, נאלצים להתמודד עם אירוע להם אין אליו כל קשר. לא משפחתי, לא תרבותי, ואף לא סמלי. שוב ידברו אחרוני זקני צאצאי יהדות אשכנז, לצד ילדיהם המשתפים פעולה עם ההצגה הגרועה בעיר. יזילו הם דמעה ויספרו את מעשיותיהם הרבים והמגוונים, כאילו התרחשו כתמול שלשום. למרות שסביר להניח שהם עצמם כבר אינם זוכרים על מה ולמה. והשאלה הגדולה: למה כולם אשמים? למה הפלשתינים, המזרחים, הרוסים, האתיופים, אשמים במה שהתרחש במערב אירופה? למה כולם צריכים לשמוע בכל ערוצי הטלוויזיה את מעשיותיהם של "קורבנות השואה"? אחת התשובות האפשריות, נמצאת בעצם קיומה של מדינת ישראל. מדינה, דתית ופרימיטיבית בעלת פערים חברתיים וגזענות ואפליה בין אזרחיה, אשר קמה בעקבות מה שמכונה שואת יהודי אירופה. אלמלא אותו אירוע, לא הייתה קמה ציון. אך דווקא בשל זאת, יש צורך אמיתי בניתוח כנה ואמיתי, אשר יניח על שולחן הדיונים את השאלות הנכונות. שאלות שיעסקו באשר התרחש במדינת ישראל קודם כמדינה, ואח"כ כאומה אזרחית. זהו אינו פרויקט מזרח תיכוני בלבד, כי אם חובה בינלאומית בה נטלו ונוטלים חלק בכל רחבי העולם, כשהמחוז היחיד החונק ומצנזר כל דיון ושאלות בנושא - הוא המקום שעבר וסבל מכך - מדינת ישראל. הגיע הזמן לומר לחברינו למחיה: עזבו אותנו מסיפורים אישיים, די לנו באשר כבר סיפרתם. עזבו אותנו ממצגות אימה ובה סבותיכם וסבתותיכם מופיעים במסכי הטלוויזיה ומעוררים גיחוך עולמי. ומעל הכל, עזבו אותנו משגעונותיכם הרבים ותנו לנו לחיות בשקט בתוך מזרח תיכון חדש.