ההודעה המצרית מה-27 באפריל 2011 שתנועת הפתח ותנועת חמאס הגיעו להסכמה על פיוס הפתיעה רבים. בין המופתעים היה גם מנהיג הפתח,
מחמוד עבאס, שאף הוא לא האמין שחמאס יקבל את הצעת הפיוס המצרית עד היום שבו הושג ההסכם, וכן ישראל וארצות הברית שהפילוג בין פתח וחמאס עמד במרכז מדיניותן. מתעוררות, אפוא, כמה שאלות מרכזיות באשר להסכם הפיוס: מה הניע את הצדדים לשנות את עמדותיהם ולהגיע להסכם? האם הם באמת הצליחו לגשר על הפערים העיקריים בעמדותיהם או שרק דחו את הדיון בהם ובמחלוקות לשלב יותר מאוחר? מה תהיינה השלכות הצעד הזה על מדיניות השחקנים האחרים ובעיקר ישראל וארצות הברית. מאמר זה מנסה לענות על שאלות אלה עם מודעות לכך שפרטי ההסכם לא פורסמו עדיין.
נראה כי מה שחולל את השינוי היה השילוב שבין ההתרחשויות בעולם הערבי והמבוי הסתום בתהליך המשא-ומתן עם ישראל. בשלב זה ברור, כי הצד שנשא בעיקר נטל הוויתורים, שאפשרו הסכם היה החמאס. זאת, משום שההצעה המצרית עליה כנראה הסכימו שני הצדדים הוצגה כבר באוקטובר 2010 על בסיס רעיונותיו של עבאס וב-14 באוקטובר הסכים הפתח לקבלה. החמאס דחה אותה מכל וכל; אולם כעת שינה את עמדתו. נראה כי השינויים בעמדת החמאס משקפים את העובדה שהחמאס כלל אינו בטוח שההתפתחויות בעולם הערבי מיטיבות עמו. אומנם הן הביאו לנפילת משטר מובארק במצרים, שהיה עוין לחמאס ועשויות בעתיד להביא לחיזוקה של תנועת האחות של האחים המוסלמים במצרים, אבל המהפיכה שהביאה לנפילת המשטר וביטויי המחאה במדינות האחרות הובלו על-ידי גורמים חילוניים ליברליים ולא שיקפו תמיכה באידיאולוגיה של האיסלאם הפוליטי. הם הבליטו בעיקר את הבעיה של העדר הלגיטימציה הציבורית של המשטרים הערביים והשלכותיה.
מבחינה זו מצא עצמו החמאס בעמדה של חולשה. הוא אומנם זכה בבחירות ב-2006 אבל תקופת הכהונה של המועצה המחוקקת הפלשתינית חלפה ובחירות חדשות לא נערכו. ממשלת החמאס ברצועת עזה שולטת בכוח הזרוע בהסתמך על מנגנוני הביטחון של החמאס בדומה למשטרים הערביים האוטוריטאריים האחרים. במקביל מצביעים סקרי דעת הקהל, הנערכים מעת לעת, על ירידה בתמיכה בחמאס בעיקר ברצועת עזה, שבה הוא שולט. החמאס חושש שההתקוממויות בעולם הערבי יביאו להתקוממות דומה נגדו שכן הן מסמנות את התגברות הציבור על מחסום הפחד מפני מנגנוני הביטחון. חשש זה בא לידי ביטוי בדיכוי הברוטאלי של ההפגנות שנערכו ברצועת עזה סביב הרעיון של תמיכה בפיוס לאומי בין הפתח והחמאס. זאת, שלא כמו ממשלת הרשות הפלשתינית שידעה לטפל בהפגנות דומות בגדה המערבית, אם כי בהיקף קטן יותר, באופן מתוחכם. בנוסף, האירועים בסוריה המחישו לחמאס את האפשרות שהוא יאבד את בסיס התמיכה שלו שם ומשום כך יצרו צורך לחזק את הקשרים עם המשטר החדש במצרים באמצעות היענות להצעת התיווך שלהם.
המבוי הסתום בתהליך השלום הסיר מבחינת החמאס מכשול שעמד בפני הסכם הפיוס, שכן עבאס עמד על כך שגם לאחר הסכם הפיוס הוא יוכל להמשיך במשא-ומתן עם ישראל על הסכם הקבע. אם המשא-ומתן נמצא ממילא במצב של מוות קליני אין החמאס צריך לחשוש מהמשמעויות של ויתור בסוגיה זו.
באשר לפתח, ראשית, לא היו לעבאס הרבה ברירות אלא לקבל הסכם שמתבסס על הצעותיו שלו מלפני כמה חודשים. ייתכן, אמנם, שהוא בנה על כך שהחמאס לא יקבל הצעות אלו, אולם עתה הוא לא יכול היה לחזור בו מבלי שישלם מחיר פוליטי כבד בזירה הפלשתינית הפנימית. בזירה זו קיבלה הסערה בעולם הערבי תפנית מעניינת. ביטויי המחאה וההפגנות, אומנם בהיקף לא גדול, לא קראו להפלת המשטר אלא לפיוס לאומי. כל זאת בשל המצב המיוחד של הפלשתינים, המצויים, בראייתם, במצב של כיבוש והם עצמם מפוצלים פוליטית וטריטוריאלית.
למרות ההצלחה של הרשות בטיפול בביטויי המחאה, בין השאר על-ידי הצטרפות לתמיכה בפיוס לאומי ויוזמות הקשורות לכך כמו יוזמתו של עבאס לבקר בעזה, היה חשש שהמחאות יתפשטו אם הפתח ידחה את ההסכם.
גם כאן למבוי הסתום בתהליך המדיני הייתה השפעה רבה. למרות הביטחון העצמי שמפגינים הפלשתינים בהצלחת המהלך שלהם בזירה הבינלאומית להשגת הכרה במדינה הפלשתינית, אין הם בטוחים בעצמם כלל. המנהיגות הפלשתינית חוששת מאוד ממצב שבו לאחר השיא תבוא הנפילה. אומנם העצרת תתמוך ברוב גדול במדינה פלשתינית בגבולות 1967 אבל בשטח לא יקרה כלום. האכזבה של הציבור הפלשתיני עלולה לפגוע פגיעה קשה בממשלת הרשות ובתמיכה בפתח. הסכם הפיוס ימנע זאת כאשר מבחינת עבאס ממילא אין כל סיכוי להתקדם מול ממשלת נתניהו.
ספק אם ההסכם אליו הגיעו הצדדים בקהיר מגשר על הפערים העיקרים בעמדותיהם. שני הצדדים הסכימו על הקמת ממשלת אחדות לאומית שתהיה
ממשלה של טכנוקרטים, ללא השתתפות אישים פוליטיים. הם הסכימו לערוך תוך שנה בחירות לנשיאות, למועצה המחוקקת של הרשות ולמועצה הלאומית הפלשתינית (מל"פ) של אש"ף. הבחירות ינוהלו על-ידי וועדת בחירות מרכזית מאוישת על-ידי שופטים שיוסכמו על-ידי שני הצדדים. חמאס יצטרף לאש"ף. הרשות תמשיך בינתיים לשלוט ביטחונית בגדה המערבית והחמאס - ברצועת עזה. תוקם ועדה ביטחונית משותפת שתתאם בין שני הצדדים. ישוחררו האסירים הפוליטיים שבידי שני הצדדים. הבעיה היא שהשטן כידוע נמצא בפרטים הקטנים.
כבר עתה עולה השאלה מי יהיה ראש הממשלה. עבאס ירצה שסלאם פיאד ימשיך להיות ראש הממשלה גם כדי לרצות את הקהילייה הבינלאומית. החמאס שרואה בפיאד יריב מר עשוי להתנגד. שני הצדדים ישאפו להשיג יתרונות לקראת הבחירות וייאבקו על הרכב ועדת הבחירות המרכזית. מה תהיה שיטת הבחירות למועצה המחוקקת? פתח ביקש לשנות את השיטה שבראייתו נתנה יתרונות לחמאס. מה יהיו תנאי ההצטרפות לאש"ף? זה היה סלע מחלוקת עיקרי. החמאס ביקש לקבל ייצוג בשיעור מסוים (גבוה) במוסדות אש"ף עוד לפני הבחירות. כיצד ייערכו הבחירות למל"פ? זוהי שאלה מורכבת בשל הצורך לקיימן גם בפזורה הפלשתינית. למרות ההסכם על שליטה ביטחונית נפרדת בכל אזור צד ינסה לנצל את ההסכם להשיג נוכחות בשטח שבשליטת הצד האחר, ואילו זה - יתנגד. האם האסירים ישוחררו? עבאס, ששחרור אסירים המעורבים בטרור עלול לסבך אותו עם ישראל ועם הקהילייה הבינלאומית, כבר הצהיר שאין ברשות אסירים פוליטיים. כל אלה יכולים להביא לקריסת ההסכם בין שני הצדדים.
ישראל וארצות הברית נקלעו לדילמה קשה. מדיניותן של השתיים התבססה על הפילוג בין שני הצדדים ושני האזורים. מדיניות זו שאפה להביא לכך שהמצב בגדה המערבית יהיה הרבה יותר טוב מאשר ברצועת עזה, דבר שיביא בתורו לפגיעה בתמיכה בחמאס ועלייה בתמיכה בפתח. הממשל האמריקני אף סבר כי משא-ומתן אפקטיבי, שיביא לחתימה על הסכם קבע בתמיכת הצבור הפלשתיני, הוא מרכיב חיוני של התפישה הזאת, והוא ייצור לחצים כבדים על החמאס שיביאו לאיחוד מחדש של שני האזורים תחת שלטון הרשות הפלשתינית, ברצון או בכוח. מדיניות זו הייתה בעייתית כבר לפני הסכם האיחוד. ישראל לא יכלה להסביר איך הירידה בתמיכה בחמאס בעיקר בעזה תביא לנפילת שלטון החמאס, וארצות הברית נכשלה בהנעת משא-ומתן אפקטיבי בין שני הצדדים. בנוסף בעקבות הפיאסקו של המשט לא יכלה ישראל להמשיך במדיניות המצור על עזה, וכך קרה שהמצב הכלכלי בעזה הוטב באחרונה ואיכות החיים השתפרה. הבעייתיות הזאת קיבלה עתה ביטוי דרמתי עם חתימת ההסכם בין פתח וחמאס. בשלב הראשון נראה כי שני הצדדים מגיבים מתוך רפלקס מותנה. הממשל הישראלי מאיים על עבאס איום סרק שלא יקיים עימו משא-ומתן במצב של היעדר משא-ומתן, אך גם איום ממשי שיפגע בהזרמת כספי המסים אליו. בארצות הברית נשמעו איומים בעיקר בקונגרס בדבר פגיעה אפשרית בסיוע הכספי לרשות. נשמעו גם קולות אחרים בזירה הבינלאומית מצדם של האיחוד האירופי ונציג האו"ם לאזור שתמכו בהסכם.
ישראל וארצות הברית יצטרכו להחליט האם בהסכם זה טמונים רק סיכונים, ובעיקר הסיכון של השתלטות החמאס על הרשות הפלשתינית כולל הגדה המערבית, או שיש בו גם סיכויים. אם נכונה ההנחה שההסכם הוא תולדה של חולשת חמאס ולא סימן לעוצמה שלו, יש טעם לבחון האם לא ניתן ליצור מצב שבו נשיא הרשות הפלשתינית וממשלת הטכנוקרטים ממשיכים לקיים את מערכת היחסים הנוכחית עם ישראל והחמאס נאלץ לבלוע זאת ולשתף פעולה עם תהליך שבסופו של דבר עשוי לאיים עליו. עבאס עצמו רמז על האפשרות הזאת כאשר אמר שהמשא-ומתן עם ישראל אינו באחריות ממשלת הרשות הפלשתינית, אלא אש"ף, והוא כראש אש"ף מתכוון לדבוק בו גם לאחר הקמת ממשלת האחדות. השתתפות בממשלה הפלשתינית והליכה לבחירות ייצרו גם לחצים כבדים יותר על החמאס לפעול לשקט ברצועת עזה. שקט ביטחוני יכול לתרום להתקדמות בתהליך המדיני. נראה כי בממשל אובמה מצויים גורמים שיכולים לתמוך בתפישה הזאת. ספק אם בממשלת ישראל הנוכחית יש גורמים כאלו.
