שישה ציוויים, שש זכירות. כל זכירה מקפלת בחובה קומה שלמה בבניין הנצח של העם היהודי. צמודות הן שש הזכירות שאנו מכירים, שש זכירות של עם ישראל בזיכרון ארוך. מנציחים את יציאת מצרים בחג הפסח, את חג מתן תורה בשבועות, אולם דומה שזיכרון איום ונוקב עד התהום של "זכור את אשר עשה לך עמלק" קיבל תאוצה במרוצת ההיסטוריה של העם היהודי. משנה לשנה הוא משנה תוקף. פושט ולובש צורה אחרת. העם הזה זועק "לזכור ולא לשכוח" מאחר שהדור פוחת והולך והזיכרון מתעמעם כגחלת. יש לדאוג שתהא תודעה זאת בבחינת שלהבת העולה מעליה.
מדי שנה יוצא המסע הזה אל מחנות המוות ומראות הזוועה קשים מעבר לכל דמיון. וגם אני "זכיתי" לעבור את המסע הזה כמה פעמים משני צדי המתרס - פעם בתור מדריכה ופעם בתור מודרכת. אני זוכרת שבתור ילדה בבית-הספר היינו מלאי חיים. ילדים נבונים וחסרי תחושת גבולות. ככה אופייני לתלמידים הישראלים. טשטוש מוחלט של הגבולות. וכאשר הגענו לשם, כבשנו כל טריטוריה כאילו הייתה שלנו מאז ולתמיד.
אני זוכרת שבמסע הראשון שלי בתור תלמידה, דווקא היינו עשרות נערים ונערות מתבגרים מתיכון צייטלין מהמרכז, עם בנות אולפנה ועוד, מהדרום ומהצפון. היינו אידיאליסטים במושגים של ארץ ישראל, חילונים, דתיים, אשכנזים ומזרחים. היו כאלו אחרי גיוס והיו שבחרו לא להתגייס בעקבות המראות הקשים. הם טענו שהם לא מוכנים ללכת לשטחים. אנחנו היינו ילדים ישראלים יוצאי-דופן, בעלי מודעות תרבותית אנושית בה בורכנו מיום הולדתנו. ראינו מראות קשים, מראות שאדם נורמלי לא מסוגל לשכוח אף פעם - תאי גזים, גז צילקון בי7, תמונות בוכות של ילדים חסרי-ישע זועקים לעזרה, צמות של ילדות קטנות צועקות בדממה בלי שאף אחד ישמע. כל אלה נותנים לך לעשות חשבון-נפש לאומי, תנועתי ואנושי. אתה חש פתאום אדם אחר. אתה פתאום לומד להבין שכאשר יש התלהמות של מצב פוליטי, מצב של התלהמות טרור, יכולה אותה קבוצה, בעזרת מידה רבה של מניפולציה, להפוך את העולם על פיו.
הכל נתון פתאום לשיקול-דעת ולחשבון-נפש, כי כאשר אתה נמצא שם זה לא יאמן איך הכל עובר לך בסרט נע על המתרחש בארץ. אתה נמצא בחיבוטי נפש על היסטוריה ומדע, ואתה קולט שאתה לא פחות מהם - מגיע מארץ של אינתיפאדה, מקום שבו מתקיימות הכחשה ושתיקה יחד. מדינה בורגנית שאנשיה לא ממגרים את האלימות אלא ממשיכים לשלוח את ילדיהם לתוך מלחמה עיקשת של החיים. ואנחנו בתור הורים מקווים שהפעם ילדינו יחזרו מהמסע הזה הומאניים יותר, לאומניים פחות.
כאשר אתה תחת כובע של מדריך במסע הקשה הזה, אתה שואל את עצמך האם הילדים הללו יכולים להפוך את המסר מהמסע למסע חניכה של אלימות? אמנות גסה? או להסיק מהמסע הומאניות ולימוד חיובי? האם אותם תלמידים שמקשיבים להסברים שלי בשקיקה על מיידנק, אושוויץ ובירקנאו יעשו מניפולציה ויהפכו לסרבני שירות בשטחים? או לחלופין - יהפכו לאנשים מדכאי אינתיפאדה? וכאשר אתה נמצא בקור שמחבר אותך לייאוש, יש משהו מצמרר בקור זה, מדכא. כשקר לך, אתה אומלל, אתה רוצה להתכווץ, ואתה שואל איך המוני אנשים חצי עירומים עמדו במסדר שעות רבות? זה נותן כוח למקום, ואתה שואל את עצמך - האם אני מתנהג כך עם האזרח הזר השוכן בקרבי? האם אני עוזר מספיק לאותו אזרח זר? ולטעמי, את זה כולנו צריכים לשאול, ולזכור שהזוועה הזאת התרחשה על הפלנטה שלנו, על-ידי יצורים אנושיים שהיו שליחיו של משטר רודני, שלצורך השגת מטרותיו הנלוזות ניצל את הרוע הטבוע באדם. לא שטן ולא מלאכי חבלה, ולא כוחות מסתוריים, אלא בני אדם, ילדי אישה, רעים.
משטר זה ניצל את שנאת היהודים המונחלת בכל דור ודור, ולכן קיימים תמיד הרהורים בלבנו גם על קיומנו כאן ועכשיו, על אדישות העולם לסבלם של עוד עמים אחרים נרדפים, על הצורך שלנו להיות חזקים כדי להתגונן ולהסיר כל איום על קיומנו, על מאבקנו המתמשך עם שכנינו, המוליד גילויים מכוערים, ועל השלום הנכסף והצודק. לכן, מוטל עלינו צו לזכור כי המראות הקשים הם צו לחיים טובים יותר, ערכיים יותר. לזכור שבכל דור ודור קם הצורר להשמידנו, אבל הקב"ה מצילנו מידם. וחשוב מכל לזכור תמיד שעם ישראל זה עם עם כוח! שעם ישראל חי וחי לנצח.