בתחילת מאמרו
"לימין אין מונופול על אהבת המדינה" כותב דניאל גיגי כי הימין פוגע בדמוקרטיה ועושה דה-לגיטימציה לעמדות השמאל, כאילו השמאל לא אוהב את המדינה בדיוק כמו הימין או אפילו יותר ממנו. את תגובתי אחלק לכמה נקודות:
1) שני המחנות עושים דה-לגיטימציה אחד לשני - השמאל הסית הרבה פעמים נגד מחנה שלם, מחנה הימין, ונגד חלק בעם שהוא כמובן המתנחלים. לא חסרים ציטוטים שניתן להביא מאנשי שמאל מוכרים יותר ומוכרים פחות, אשר אומרים שהמתנחלים הם סרטן, שהמתנחלים הם סכנה, שצריך להרוג אותם ועוד שלל חוכמות.
2) השמאל גם מאשים את הימין ברצח ראש הממשלה מר
יצחק רבין ז"ל, השמאל מאשים מחנה שלם ברצח ראש הממשלה, רצח שנראה מזעזע לרוב רובו של המחנה.
3) האם יש צורך להזכיר למר דניאל גיגי את ההפליה שהייתה כאן עד שנת 77', עד למהפך? את כל מה שהימין ספג עד לאותו המהפך?
4) האם יש צורך להזכיר לגיגי על האנטי-דמוקרטיה ששררה כאן בתקופת אוסלו? על קניית התמיכה בהסכם?
5) דניאל גיגי טוען שהימין עושה דה-לגיטימציה לשמאל, אבל באימרה הזאת הוא חוטא בעצמו, שכן הוא מאשים מחנה שלם בדברים הללו. כמו שאי-אפשר להגיד שכל השמאל שונא את המדינה, שכל השמאל פועל נגד המדינה (למרות שיש חלקים) - כך גם אי-אפשר להגיד שכל הימין שונא את השמאל ועושה לו דה-לגיטימציה. כמובן שיש גם הבדל בין דה-לגיטימציה לבין ביקורת. זכותי המלאה, וזכותו של כל אחד, להגיד שלפי דעתו תוכניות השמאל מוטעות ושבגלל אוסלו אנחנו נמצאים בברדק הזה. זה לאו-דווקא אומר שהשמאל אוהב פחות את המדינה, זה בסך-הכל אומר שאנחנו חושבים שהאסטרטגיה של השמאל מוטעית.
6) מר גיגי אומר שבגלל האסטרטגיות של השמאל והימין, יכול להיות שהשמאל אוהב את המדינה יותר מהימין וכאן הוא שוב חוטא. האסטרטגיה יכולה להיות מוטעית, אבל אין זה קשור לאהבת הארץ, כי אם כן - אז ניתן להגיד שדניאל גיגי ודומיו לא אוהבים את הארץ בגלל שהם עושים תוכניות שלדעתי לא נכונות.
בהמשך דבריו כותב דניאל גיגי על כך שהוויכוח בין השמאל לימין הוא על האסטרטגיה הטובה ביותר, וכאן אני אכן מסכים. ברצוני לדון קצת על אותן האסטרטגיות.
האסטרטגיה של הימין גורסת שחובה לשמור על השטח לא רק בגלל שהוא שלנו היסטורית, אלא בגלל שהוא שטח חשוב לבטחון המדינה. במידה שנחזיר אותו, כל המרכז יהיה מאוים - טיל מהרי יהודה ושומרון יכול לפגוע בכל מקום במרכז. בסופו של דבר, המדינה הפלשתינית, אם תקום כזו, תצליח להשיג צבא, שיהיה בתוך מרכז המדינה, שתהיה לו עדיפות אסטרטגית, שכן הוא יהיה על הרים בתוך המרכז.
האסטרטגיה של השמאל היא פשוטה - להחזיר את השטחים כדי להיפרד מהפלשתינים בזמן שהמדינה שלהם תהיה חסרת צבא ובהגנה של כוחות נאט"ו.
נשאלות השאלות הבאות:
1) האם אפשר להבטיח את בטחון המדינה לאחר הנסיגה?
2) האם אפשר להבטיח שלא נצטרך לשחרר את השטח מחדש, בשל מלחמה איתם?
3) גם אם הם הסכימו לכך שמדינתם תהיה ללא צבא ובהגנה של נאט"ו, האם באמת אפשר לבטוח בהם שכך זה יהיה, שהם לא ינסו להבריח לעצמם נשק צבאי לכל דבר, טנקים, מטוסים וכולי, הרי אי-אפשר באמת למנוע ממדינה להתחמש? לגבי נאט"ו - הם לא יישארו שם לנצח בשביל להיות הגננת שלנו.
ניסיון העבר מלמד אותנו שאסור להאמין לפלשתינים:
- בתקופת אוסלו הפרטנר שלנו אמר "שלום" בעברית בזמן שבערבית הוא אמר "מלחמה" ותכנן את האינתיפאדה השנייה.
- אמנת הפתח, שכל מי שמשויך אל הפתח מחויב אליה, גורסת שצריך להקים על כל שטח מדינת ישראל את המדינה הפלשתינית.
- תוכנית השלבים שלא בוטלה רשמית אף פעם גורסת שצריך להביא את ישראל לגבולות 67' בכל דרך ולאחר מכן לחסלה.
- ההסכם בין הפתח לחמאס מראה שהפתח לא באמת רוצה שלום.
- אל מול הושטה קבועה של יד לשלום קיבלנו יריקה בפרצוף, מלחמה ופיגועים. אז למה לחשוב שעכשיו יהיה אחרת?
בהמשך מאמרו טוען גיגי שהאסטרטגיה של הימין היא זאת שפגעה בבטחון המדינה. לדעתי, זה בדיוק ההפך: אוסלו כדוגמה.
אסכם את דבריי ואומר - גם השמאל איננו חף מהסתה ודה-לגיטימציה והבאתי לכך דוגמאות, והאמת היא שישנן עוד דוגמאות, לא חסר כאלו. אבל תמיד קל להסתכל על האחר ולהאשים אותו בלי לעשות בדק-בית.
