חזון השלום של יאסר ערפאת

שליטת הרופסים בתקשורת איפשרה להם לתקוע לרבים ותמימים את קלישאות השלום שלהם. מיליון פעם שמענו: "שטחים תמורת שלום"... "שלום עושים עם אויבים"... "הכיבוש... הכיבוש... הכיבוש"... זה עבד. המציאות הוכיחה שפינוי שטחים, ואפילו עקירת ישובים על אלפי היהודים - לא קרבו את השלום אפילו במילימטר. להפך. המציאות הוכיחה ש"שלום עושים עם אויבים" - בתנאי שהם רוצים שלום. ואלה לא נמצאו. המציאות הוכיחה שקיימת מחלוקת בלתי ניתנת לגישור לגבי המושגים "כיבוש" ו"התנחלויות". הרופסים מתכוונים ליישובים ביו"ש, והפלשתינים מתכוונים לעפולה ולתל אביב. המציאות הוכיחה? מי היא בכלל לעומת ההזיות של השמאל?! הדחקה קלה, והופ - המציאות משתכשכת בקרקעית פח הזבל ביחד עם האמת והעובדות. מדהים לגלות שאנשים חכמים עתירי תארים והישגים מדחיקים את כל סימני היקיצה. באוקטובר 2007 הותרה לפרסום ידיעה מפי ראש השב"כ יובל דיסקין, לפיה סוכלה תוכנית התנקשות בראש הממשלה אהוד אולמרט, שהיה בדרכו לשיחות עם אבו-מאזן. המתנקשים - אנשי פתח. החשודים נעצרו, ולמרות שהודו, שוחררו, בשיטת הדלת המסתובבת. אילו היו "עובדים זרים", הדלת המסתובבת הייתה מטריפה את הרופסים. כבר כמה שנים שיש לפלשתינים מדינה על המדף. כל שעליהם לעשות כדי לקחתה, זה לקיים את התנאי עליו חתמו: פירוק ארגוני הטרור. כשעושים אחד ועוד אחד, המסקנה מזדקרת מעצמה: הפלשתינים ממוקדי מטרה - מחיקת ישראל. מבחינתם, השבת האדמה שנגזלה ב-48', היא הצדק המוחלט. כדי להגיע ליעד ההיסטורי הזה, ערפאת הגה את "תורת-השלבים". אין סוכן אשליות יהודי שלא יודע במה מדובר. כדי לממש את התוכנית, הוא פעל בשני ערוצים: פלשתיני וישראלי. לביילינים הוא שיגר מסרים עם המילה "שלום", כשבמקביל הוא דיבר על "תוכנית השלבים". עוצמתה של המילה "שלום" הייתה כל-כך חזקה, עד כי פליטתה כיבתה את כל נורות האזהרה שהבהבו וריצדו מול עיני השמאלנים. אני בטוח שכאשר ערפאת שמע את פרס מסביר לאזרחי ישראל שחלקי הגופות שמתנדבי זק"א ליקטו הם "קורבנות שלום", הוא נקרע מצחוק. לבני עמו הוא הבטיח שהסכם אוסלו כמוהו כהסכם חודייבה. מחיקת ישראל היא יעד ריאלי, בהתקיים שלושה תנאים: א) סבלנות. ב) טרור מבוקר. ג) שימור תנאי החיים המחפירים של הפליטים. מבחינתו, אין סוכני מכירות אפקטיביים יותר ל"תוכנית השלבים" מעקורים שחיים במיץ של הזבל. 17 שנה חלפו מאז שילשלו לכיסם רבין ופרס את כספי פרס נובל לשלום, ודומה שהשלום מעולם לא נראה רחוק יותר. דקה לפני שההיסטוריה סילקה את ערפאת, סוכני השלום גאלו אותו מגלות תוניס, זיכו אותו ברהביליטציה עולמית, הטביעו בו חותמת "כשר", והציגו אותו בפני אזרחי ישראל כ"פרטנר". 17 שנה, וזכות-השיבה מתקתקת מתחת כורסתם של סוכני האשליות. והם מתעלמים. אפילו הכרה בישראל כמדינת העם היהודי - לא שמענו. לשמאל יש תשובה: אנחנו לא צריכים את ההכרה של הפלשתינים. זה כולל גם את (המנהיגות של) ערביי ישראל. החיים בבטן הסוס הטרויאני אולי מחניקים קצת, אבל מה זה לעומת ההקרבה של הפליטים שלא זכו לשיקום? נבירה בארכיון תגלה שה"מתונים" הפלשתינים נתנו מספיק סיבות וסימנים כדי שהיהודים יבינו. לכל מפגשי השלום עם הביילינים הייתה תכלית אחת: הזנת הרפיסות של סוכני האשליות. דודו אלהרר במאמרו "שלום פלסטיני" (29.4.11) מביא ציטוטים ממאמר שכתב העיתונאי הבכיר זוהיר אנדראוס. למי שהחמיץ: "הסכסוך החל בעקבות הנכבה, כלומר ב-1948, ואם צריכים לפתור את הבעיה של העם שגורש ממולדתו, חובה לפתור את בעיית הפליטים הפלשתינים... האם אנחנו מסתפקים במדינה מצ'וקמקת בגדה המערבית וברצועת עזה, או שהעם הפלשתיני דורש גם דורש, מהעולם, לאלץ את ישראל ליישם את החלטת מועצת הביטחון 194, המצווה להחזיר את הפליטים למולדתם". כמה חודשים קודם, שיגר ד"ר סאיב עריקאת מהמקלדת שלו התייחסות למה שהם מכנים זכות-השיבה: "לא יהיה שלום בלי קבלת התנאי של החזרת 7 מיליון צאצאי פליטים פלשתינים למולדתם", כתב עריקאת. המאמר הגיע אלינו כהבלחה שאינה ראויה אפילו לפולו-אפ קטן. למעט העיתון "ישראל-היום" אף ערוץ תקשורת לא התייחס. כנ"ל הציטוט מפי ה(טי)נופת צופים ג'יבריל רג'וב: "ישראל היא סרטן באזור. בשם אלוהים אני בטוח שכל גרגיר מפלשתין ההיסטורית, מהים עד הירדן - ישוב אלינו" (חדשות 10, 12.2.07). אבו-מאזן לא מתון יותר. שר החוץ בממשלת ברק, פרופ' שלמה בן-עמי, גילה שבשיחות השלום בקמפ-דייוויד (יולי 2000), אבו-מאזן הפגין קשיחות גדולה מזו שהפגין יאסר ערפאת. באפריל 2003 אהוד יערי תרגם לצופי הערוץ השני את מה שאמר אבו-מאזן לתושבי עזה: "ישראל בחתימתה על הסכם אוסלו, עשתה את הגדולה בשגיאותיה". אנשים לא זוכרים, אבל אחרי שנחתם הסכם אוסלו, כל השמאלנים של מרצ נשבעו שלא ייכון שלום בלי "ירושלים המאוחדת לנצח-נצחים". ערפאת שמע. היחס שלו לשבועת השמאלנים - בוז עמוק. הוא מכיר אותם. בפברואר 2002 פרסם הניו-יורק טיימס מאמר שכתב הראיס עצמו ובו התייחס לזכות-השיבה. תחת הכותרת "חזון השלום הפלשתיני" כתב ערפאת: "ישראל צריכה להיות מציאותית ולהבין שלא ייתכן פתרון לסכסוך אם יתעלמו מזכויותיהם של אזרחים חפים מפשע אלה. בבעיית הפליטים - אם תישאר ללא פתרון - טמון הפוטנציאל של ערעור כל הסכם שלום שיושג" (הארץ, 4.2.02). במאמר פרשנות שהופיע באותו יום בהארץ כתב דני רובינשטיין: "הקטעים החשובים מתייחסים לבעיית פליטי 48' ולזכות-השיבה... מבחינה ישראלית, הכרה בזכות-השיבה פירושה הרס המדינה. בציבור הפלשתיני לעומת זאת, רואים בה עיקרון מקודש שאין אפשרות לסגת ממנו". זכות-השיבה כתב דני רובינשטיין היא "עיקרון מקודש" לפלשתינים. עכשיו תגידו: עם אלה ניתן לעשות שלום? אבו-מאזן יודע שהרופסים מאוהבים עד כלות בטעות המדינית שלהם. הם מוכנים למות, ולא להודות שדווקא השנואים מהימין צדקו. אפילו הפיוס של הפתח עם אלה שנשבעו שבועה דתית למחוק את ישראל, לא תגרום להם להתפכח. אני לא פסיכיאטר, אבל נדמה לי שהנכונות לצעוד כצאן לטבח עוברת בגנטיקה...