החיסול של
אוסאמה בן-לאדן הוא לא רק סיפור גבורה אמריקני, אלא סיפור גבורה של העולם החופשי כנגד צוררים שפועלים נגד הדמוקרטיה והחופש בעולם כולו. בן-לאדן היה אויב של העולם החופשי כולו וההסתה הקנאית שלו גרמה למותם של אלפי אנשים חפים מפשע בעולם. אסור אבל לשכוח שבן-לאדן הוא גם אויב גדול שלנו, שהטיף יותר מפעם אחת להשמדתה של ישראל, ולכן חיסולו ביום האבל הגדול - יום השואה - הוא גם מתנה גדולה לעם היהודי.
חיסול בן-לאדן, על כן, אינו מתיישב עם התחושות של הישראלים, שאנו עומדים לבדנו במאבק על קיומנו, ומוכיח שישנו מחנה בינלאומי גדול שנאבק ביחד למען שמירה על ערכים משותפים. חיסול בן-לאדן צריך להזכיר לנו שישראל אינה לבדה יותר, ושהחברה הבינלאומית החופשית נאבקת ביחד למען הערכים שלה מול אלו שמאיימים על הערכים הללו.
המסקנה הזאת צריכה להנחות את מדיניות החוץ של ישראל, כשהמנהיגים שלנו חייבים לזכור שהם חלק ממחנה בינלאומי גדול שפועל למען אותן מטרות. ההבנה הזאת צריכה לגרום לישראל לאמץ מדיניות-חוץ זהירה ושקולה יותר, שתבטיח לה את המקום במחנה הזה של העולם החופשי, ותגרום לעולם החופשי להמשיך ולעמוד לצד ישראל גם בעתיד.
הדרך לעשות זאת היא לשמור על האידיאולוגיה והערכים של העולם החופשי, ולשתף פעולה בצורה הדוקה עם מנהיגי המחנה הזה. ארה"ב היא עדיין מנהיגת העולם החופשי הזה וגם הידידה הקרובה ביותר של ישראל, ולכן אנחנו חייבים להאמין במחויבות שלה כלפינו ולשתף איתה פעולה בצורה הדוקה, כדי להשיג את המטרות שלנו.
הסוגיות שאיתן מתמודד העולם החופשי הן סוגיות גלובליות שקשורות האחת לשנייה, ולכן רק התנהלות מתואמת ושיתוף פעולה בינלאומי יאפשרו התמודדות עם האתגרים המשותפים. עליית הטרור בעולם, ההתנהלות המסוכנת של אירן וההקצנה בעולם הערבי - כולן קשורות האחת לשנייה והן תוצאה של גורמים גלובליים, שניתן להתמודד עימה רק באמצעות לכידות ושיתוף פעולה בינלאומי.
ההתנהלות של ממשלת ישראל בתקופה האחרונה פגעה בלכידות הזאת של העולם החופשי, וחמור מכך - במעמד שהיה לנו במחנה הזה. בעוד ארה"ב מנסה לגבש קואליציה גדולה כדי ליצור מחנה גדול ככל האפשר, ההתנהלות של הממשלה שלנו חיבלה בניסיון הזה, ובעקביות חידדה פערים ואי-הסכמות בקואליציה המתגבשת. ארה"ב, לדוגמה, עשתה מאמצים גדולים באו"ם כדי לאפשר סנקציות נגד אירן ואף הצליחה להשיג גם תמיכה של מדינות ערביות בסנקציות כאלה, אבל המדיניות המתלהמת של ישראל נגד אירן פגעה במאמץ זה. ישראל גרמה לכך שהאיום האירני יוצג כאיום ספציפי כלפי ישראל, במקום כאיום על העולם, ולכן פגעה בהזדהות שהייתה לעולם עם המאבק מול אירן.
חוסר הרגישות של ישראל כלפי המטרות והערכים של מחנה העולם החופשי בא לידי ביטוי גם בהתנהלות של ראש הממשלה
בנימין נתניהו כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כאשר האמירות וההתנהלות האגרסיבית של הממשלה גרמו לאנטגוניזם כלפי המדינה. במקום שישראל תוצג בעולם כמי שפועלת למען שלום וחופש, ישראל מוצגת כמדינה אלימה וכובשת, שמפרה את הערכים והחוקים שעליהם מבוססת החברה הבינלאומית. ההתעקשות להמשיך ולבנות בהתנחלויות בפרהסיה, ההאשמות הנבזות כלפי הממשל של אובמה והעמדות הכוחניות שמציג שר החוץ ליברמן בפורומים בינלאומיים, גרמו לנתק שקיים היום בין ישראל לבין מנהיגי העולם החופשי.
חמורה מכך היא העובדה שההתנהלות הזאת גם פגעה באופן ישיר באינטרסים של ישראל, כאשר ניתן לראות שבכל החזיתות מצבה של ישראל רק החמיר. ההתלהמות של ממשלת ישראל כלפי אירן הובילה להקלה בלחץ הבינלאומי נגד אירן, ולחיבור בינה לבין מדינות כמו טורקיה ומצרים, שהיו עד לא מזמן ידידות של ישראל. באותו אופן האמירות חסרות האחריות נגד המהפכה שהתרחשה במצרים דחקו את מצרים לחיקה של אירן והרחיקו אותה מישראל. בזירה הפלשתינית שנמצאת במבוי סתום גרמה הממשלה גם להתקרבות של הרשות הפלשתינית לחמאס, וגם להתדרדרות משמעותית ביחס של העולם כלפי ישראל בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
ממשלת נתניהו הובילה את ישראל ל"בידוד", אבל חשוב להבין את ההשלכות האמיתיות של הבידוד הזה. ישראל מאבדת את המקום שלה בחברה הבינלאומית הנאורה, שמנסה להתאחד למען מטרות משותפות, ולכן היא גם מאבדת את התמיכה של העולם בה. אני לא בטוח שבזמנים אלה ישראל יכולה להתמודד עם בעיות הביטחון הגלובליות שלה לבד ואולי צריך לחשוב על טקטיקה חכמה יותר שתחזיר לישראל את מעמדה?
