אחד הדברים הכי מצחיקים בצפייה בסרט ישן (הכוונה לסרט מלפני 15-10 שנה) הוא לצפות בגיבור, הבלש, זה שעוקב אחר הפושע, ממהר לתא טלפון ציבורי, מביט מעבר לכתפיו לימינו ולשמאלו ולאחור, נכנס לתא בדיסקרטיות של פיל בחנות חרסינה, וניגש לטלפן לאי שם. בתוכנו אנחנו מגחכים, הו, איפה אנחנו ואיפה הוא. כבר הספקנו לשכוח את הטלפון הציבורי. אנחנו בעלי בלקברי, אייפון, סמארטפון, איזשהו פון רב-שימושי, נוצץ, לנו עולם ומלואו של אפליקציות וקישורים, במגע אצבע מרפרפת, ליטוף, נגיעה. איזו קלילות, איזו קלאסה.
אנחנו כל-כך חשובים, ניידים, מקושרים, מתקשרים, מסמסים, שולחים אימיילים, מקבלים, מתעדכנים, מבררים, בודקים, יודעים, מנהלים, מסדרים, מסתדרים וכמובן מחוברים לפייסבוק, לטוויטר ולכל השאר, כאן ועכשיו, במכשיר אחד שנמצא בכיס. הו! הא!
בפעם הראשונה לפני כמה שנים, הייתי בפגישה בבית קפה, בחברת "איש עסקים" שדיבר בנייד שלו, בעודו יושב מולי לשולחן, לפחות עשר דקות לפני שהתחיל לשוחח איתי "סמול טוק", שלפני השיחה שלשמה התכנסנו, חשתי עלבון, מבוכה, השפלה וגלים בלתי פוסקים של הסמקה. גאוותי לא הרשתה לי "לחנך" את מי שהיה אמור להיות בן-שיחי ובחר בטלפון. מאז לא "חינכתי" את אף אחד. העניין חזר על עצמו ואף הלך והתגבר בפגישות שלי עם נשים וגברים, חברות וחברים, בענייני עבודה או בכל סוג של פגישה. כמו שאמרה פעם הנסיכה המנוחה דיאנה שתיארה את חיי הנישואין שלה עם יורש העצר צ'ארלס: "בנישואין האלה היינו שלושה"... בכל פגישה בשניים, כולנו תמיד לפחות שלושה: שנינו או שתינו - והשלישי שבטלפון.
כך אנחנו מחלקים את בני האדם שמולנו לשני סוגים - אלה שמקצרים בשיחה שהם מקבלים בנוכחותנו ואומרים בנימוס הישן: "אחזור אליך - אני בפגישה עכשיו", ואלה שמנהלים שיחה כאילו אנחנו אוויר. הנימוס הלך למקום שמשם לא חזר, הפך לאנכרוניזם מיושן ו...אויש, מאוד לא "קול" לדבר על נימוס.
לפי שנים לא רבות סיפרה לי
ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית לסין, כי השחקנים מרגישים עלבון כאשר בשורות הראשונות שבהן הם רואים את הקהל, יושבים אנשים עם ניידים ומסמסים ומסתמסים במהלך ההצגה. הניידים מאירים בחשכת האולם והמשתמשים לא מעיפים מבט אל הבמה. "אחרי שקנו כרטיסים, מצאו חניה ושילמו לבייביסיטר, איך זה יושבים צופי תיאטרון ומתעסקים בנייד, מקושרים בכלל למקום אחר. בשביל מה באו לתיאטרון?".
כתב של הניו-יורק טיימס, דייויד קאר, פרסם בימים אלה כתבה (הופיעה ב"גלריה-
הארץ", 5.5.11) על כינוס בינלאומי רב-משתתפים בנושא העולם הדיגיטלי שהתקיים ביוסטון, טקסס: "...מה שהיה בולט במיוחד, שכמעט כולם הלכו או דיברו כשאחת מעיניהם, או שתיהן, מופנות אל המסך הקטן (של הטלפון החכם שבידם). היינו קרובים זה לזה אבל בעצם היינו לבד, שולחים הודעות טקסט וחולפים דרך מה שהייתה אמורה להיות הזדמנות גדולה להתוודע לאנשים בשר ודם... זה בסדר כשדעתך מוסחת בבית או בעבודה אבל לא כשאתה בין אנשים. אנחנו צריכים להחזיר את הכבוד הבסיסי זה לזה... אין לי בעיה עם אנשים שהולכים הצידה לבדוק משהו בטלפון. אבל כשאני עומד מול מישהו ובאמצע השיחה הוא שולף את הטלפון שלו, אני פשוט מפסיק לדבר איתו ומתרחק. אם הוא חצוף, אני אהיה חצוף באותה מידה".
