לא הכרתי את שלושת העבדקנים שעמדו בצד והמתינו לתחילת ההלוויה. במבט ראשון סברתי שמדובר באנשי החברה קדישא האמורים לנהל את הטקס. השלושה עמדו ושוחחו בשקט. כשהתקרבתי, ניגש אלי אחד מהם: "אתה הבן של עטרה?" "כן" השבתי. "אני אריה. הייתי תלמיד שלה בגן הילדים". אמר והביט בשניים האחרים. "אלה אחי: זה אבנר והשלישי הוא דוד, כולנו היינו אצלה בגן. ראינו את המודעה ובאנו להלוויה. מזל שהספקנו". הבטתי בו. הם נראו בני קרוב לשישים. חשבון מהיר - הם היו תלמידיה לפני חמישים וחמש שנה!
וברגע זה הבנתי משהו שאולי ידעתי כל השנים אך שמא לא הפנמתי. הגננת עטרה, מהקטמונים, לא הייתה רק אימא שלי. היא הייתה אימא לעשרות, מאות ואולי יותר ילדים. אם יש כאלה שמתפנים מעיסוקם לבוא להלוויה של הגננת שלהם מלפני יובל שנים, אות הוא שהצליחה לחרות בלבם זכרון שלא יימחק לעולם, וכמה מחנכים יכולים לרשום זאת ברזומה שלהם?
ירושלים של שנות החמישים הייתה תמימה יותר, פשוטה וצנועה. בלי הפומפוזיות הממלכתית ואש המחלוקת הבוערת של היום. אפילו בעלי הפלוגתא בה היו בעלי פלוגתא ולא אויבים. עיר של בלוקי קרח ובקבוקי חלב משקשקים במנשאי המתכת של החלבן. עיר שחברו לה יחדיו בה אצולת רחביה ודלת הקטמונים. אימא, שידעה עברית על בוריה עוד מהבית, בית ציוני של חסידי ויז'ניץ (כן, היום אולי זה לא כל כך מסתדר ביחד אבל שם ברומניה ילדי ויז'ניץ הלכו לבני עקיבא...) ומימיה כמורה לעברית בגורה-הומורה שברומניה, הלכה לקטמונים. הגננת עטרה קבלה צריף קטן בלב השכונה שקיבצה עולים חדשים, רובם יוצאי תימן ומרוקו, ושם בנתה את גנה. הילדים התקבצו, למדו לשיר ולהתפלל, לשחק ולכייר, כמו בכל גן אבל לאט לאט התברר להורים שבגן של עטרה דורשים מהם משהו נוסף. העולה החדשה, שרק עשר שנים קודם השתחררה ממחנה טרנסניסטריה שבאוקראינה, רצתה שהם יהיו ישראלים, אומנם במובן הטוב, התרבותי, העברי והציוני של המלה אבל גם במונחים האירופו-בוקובינאים שלה. תרבות של ניקיון הגוף וניקיון הפה, של טיפוח הסביבה והנוי. הגן של עטרה היה גן עדן פורח, שמורת טבע בלב הקטמונים, של איכות סביבה לפני שמישהו חלם להקים משרד בשם זה.
גם זה היה כרוך בהרבה כאב לב. לא פעם הייתי רואה, כילד, את הדמעות בעיניה כאשר באה לגן ביום ראשון בבוקר וגילתה כי פורצים שוב כילו זעמם בשתילים או במשחקים. לימים סיפרה לי המפקחת שלה, מתיה, כי הייתה לה שיטה משלה להלחם בתופעה. במקום להתלונן במשטרה, היא הבחינה בילדים הגדולים המסתובבים סביב הגן ללא מסגרת והזמינה אותם לחגוג את קבלת השבת יחד עם ילדי הגן. לאחר שחילקה להם שוקולד הציעה להם להיות "שומרי הגן" ולהשגיח עליו בשעות שבו אין בו פעילות. הפריצות פסקו כמעט כליל והגן שב לפרוח.
אבל אני גם זוכר את דמעות האושר כאשר לילדה רכה שאבדה את אביה אחרי מחלה קשה חשוכת מרפא, חגגו יום הולדת ועיניה נצצו כאשר על ראשה הונח הזר שאבי ז"ל, שגוייס על ידה להתנדב ולהיות האמן והבנאי, אב הבית ומנהל המשק של הגן, טרח להכינו מבעוד יום.
אחרי ההלוויה אריה מסרב ללכת. הוא הולך אתנו הבייתה כדי להמשיך ולספר בה ובמעשיה. "בארץ שאליה באנו זה עתה, היא הייתה היחידה שאמרה לנו מה בעצם רוצים מאיתנו. היא עשתה זאת בשיר, במשחק, בתיאטרון בובות. אימא שלי פתאום הבינה שהיא צריכה לשלוח אותי לגן עם ממחטה נקיה. היא הייתה קפדנית, יקית, אבל כזו שהאמינה בנו עד הסוף. את הילדים השובבים היא לא הענישה. בדרכה היא הצליחה להסביר להם שהיא בכלל לא מרוצה ממה שהם עושים. והכי חשוב, היא האמינה בנו. נטעה בנו את התחושה שאנחנו שווים. שיש לנו עתיד".
ברבות השנים בקשו קברניטי החינוך בעיר מתוך הערכתם הרבה, "לקדמה" לגן יוקרתי בשכונת רחביה. היא לא ראתה בכך כל קידום. "אני נשארת בצריף, עם הילדים והמשפחות שלי, בקטמונים!" פסקה בעקשנות.
אהבת הילדים הכפילה את עצמה כאשר היה מדובר בי, בנה היחיד. אולי שיטות החינוך היו דומות ואולי לא אהבתי תמיד את הקפדנות היקית ודאגנות היתר שרק הלכה וגברה עם השנים. להמתין לי למטה בחלוק בשעות הלילה עד שאחזור או לבקש ממני לחייג אליה ולהשמיע שני צלצולים לאות כי הגעתי הביתה בשלום (מבלי לענות, חלילה, כדי שזה לא יעלה כסף...) הן תופעות ידועות לדור השני של השורדים את תופת השואה. היא גוננה עלי ו"אתרגה" אותי בערסול מתמיד לבל איחשף למסכת חייה שם במחנה. היא ואבי, שה"
דייט" הראשון שלהם היה בצילו של הקצין הנאצי שפיקד על המחנה, שמרו על זכות השתיקה ועוד העזו לחשוב שזו זכות. אני לא שומר להם טינה על כך. לימים הפעלתי שיטות חקירה משלי כדי ל"סחוט" מהם עדות חלקית.
היא נטמנה בירושלים, העיר שלה, בין קברו של אבי ז"ל לקברו של דודי, אחיה העיוור שבו טיפלה בין לבין כבן משפחה נוסף גם כאשר כלו כוחותיה.
יום לאחר ההלוויה, בישבי לכתוב שורות אלה, הטלפון מצלצל. "ראיתי את המודעה. היא הייתה הגננת שלי. איפה אתם יושבים שבעה?"
"אין אתם. זה אני שיושב לבד. היה לה רק אותי. בעצם לא רק. היו לה אותי ואתכם..."
