בפרוס יום העצמאות ה-63 למדינתנו אנו מוצאים את עצמנו חיים במספר פרדוקסים, החל מההיבט הביטחוני-מדיני, דרך ההיבט הכלכלי, המשפטי וכלה בהיבט החברתי. ניתן לומר כי רק לעיתים נדירות ב-63 שנות קיום המדינה היה מצבה הביטחוני כה טוב ומצבה המדיני כה גרוע.
מלחמת לבנון השנייה החזירה את ההרתעה הישראלית לצפון הארץ ומבצע "
עופרת יצוקה" החזירה לדרום הארץ. שתי המלחמות הבהירו לאויבינו כי ישראל לא תהסס להשתמש להגנתה ב"טרור מדינתי" וכי "העולם" מקבל זאת. התוצאה, אנו במצב שתמיד היה משאת נפשנו הביטחונית: שכנינו עוסקים במניעת מעשי חבלה וטרור כנגדנו.
אך לעומת האידיאה הביטחונית ששוררת הרי מההיבט המדיני אנו נמצאים בשפל שלא זכור לנו כמותו. ההכרה בזכות הפלשתינים למדינה בגבולות 1967 פשטה כאש בקרב רוב מדינות העולם. גם ידידות מובהקות כמו ארצות מערב אירופה וצפון אמריקה שוקלות הכרה בזכות זו.
בקרב ידידותיה המובהקות של ישראל, באירופה ובצפון אמריקה, ניכרת ירידה גדולה באהדת דעת הקהל, דבר שבה לידי ביטוי בנאומים עוינים בכנסים שונים, מאמרים חסרי אהדה ושופעי ביקורת וחרמות אנטי ישראליות, בעיקר בתחום האקדמי.
ידידיה של ישראל במערב אירופה נמצאים לרוב במפלגות הימין הקיצוניות בניגוד לעבר שאז אוהדיה היו במפלגות השמאל. אני מאמין שהסיבה הבסיסית לכך היא עליית כוחם הפוליטי של הקהילות המוסלמיות בארצות אירופה והברית שכרתו עם מפלגות השמאל שם.
גם בקרב מדינות ערב שחתמו על הסכם שלום עם ישראל או יצרו עימה יחסים חצי פורמאליים ניכרת התרחקות וניסיון לקרר את היחסים. יש לחפש את הסיבות לשינוי הדרסטי בשני אירועים. האחד, בחירתו של
ברק אובמה לנשיא ארה"ב והשני בכך שהפלשתינים נטשו את דרך הטרור ועברו למתקפה מדינית.
הנשיא אובמה החליט, עם בחירתו, לשנות את יחסי ישראל-ארה"ב מידידות שמתחשבת באינטרס הישראלי לידידות שכופה מהלכים על ממשלת ישראל לפי האינטרס האמריקני. הדבר יצר אנטגוניזם בחברה הישראלית שגרר הקשחה של דעת הקהל וסוג של עוינות למוסד הנשיאות בארה"ב.
במקביל זה גרר הקשחה בעמדת הפלשתינית בשיחות עם ישראל וקיפאון כללי המו"מ. הדבר דחף את הפלשתינים לניסיונות כפייה על מעשי ישראל ביו"ש וקביעת עובדות במקום ניהול מו"מ. אנו ראינו זאת בניסיון לגינוי חד-צדדי של ישראל באו"ם ובמועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות, בהסכם הפיוס החפוז עם החמאס ובניסיון הקרב ובא להכרזה על מדינה פלשתינית באו"ם בספטמבר הקרוב. הדבר דורש מישראל הערכות מדינית חדשה שלפחות תבלום את תמיכת ארצות אירופה וצפון אמריקה במהלך.
אני מקווה כי ראש הממשלה בפגישתו הקרובה עם הנשיא אובמה יקבל את ברכתו על תוכניתו המדינית ובכך יצליח, זמנית, לבלום את הסחף המדיני במצבה של ישראל.
מבחינה כלכלית מצבו של המשק הישראלי טוב מאי-פעם. ההשקעות זורמות, היצוא גדל, האבטלה קטנה, יתרות המטבע בשיא כל הזמנים והחיזור אחר המשק הישראלי הוא תופעה עולמית. ובכל זאת יש כמה סימנים מדאיגים. חולשתו העולמית של ה-דולר ובמקביל התחזקותו של השקל הישראלי מעמידה בסכנה חלק גדול מהיצוא, מלחמתו של הנגיד פישר בתהליך זה שגרר רכישת דולר בכמויות אסטרונומיות ושער ריבית נמוך לא צלחו.
לשער הריבית הנמוך היו תוצאות לווי. עלייה בשיעור האינפלציה וגידול עצום בהשקעות בנדל"ן. ההשקעות בנדל"ן, בעיקר בדירות מגורים ניזונו משתי גורמים עיקריים. היצע נמוך של דירות באזורי הביקוש ואפשרויות המימון הזולות שלכאורה הבטיחו רווחים גדולים בהשקעה זו.
כתוצאה מהריבית הנמוכה יכלו משקי הבית לקבל הלוואות לרכישת דירות בשיעורים של 70%-90% ובמימון שלעיתים פחת מ-2% בשנה.
בשנה האחרונה אנו רואים פעילות ממשלתית שמטרתה הגדלת היצע הדירות והקלה בסחר בהם. חלק מפעילות זו "מפספסת" את המטרה (הקלות במס ) וחלק יביא תוצאות רק בעוד מספר שנים. מנגד קיימת פעילות נמרצת של נגיד הבנק המרכזי שמטרתה היא שמירה על יציבות המערכת הבנקאית.
הבנקים עודדו בשנים האחרונות, את קהל לקוחותיהם, לקחת משכנתאות למימון רכישת דירות מגורים, הן לשימושם והן כהשקעה, בריבית "פריים", דהיינו הריבית המתפרסמת כל חודש על-ידי בנק ישראל. ולעיתים אפילו בפחות מכך. הסיבה פשוטה: במסלול ריבית "הפריים" רווחיות הבנק היא הגדולה ביותר. וזה קצת תמוה. המימון במסלול זה הגיע לעיתים לפחות מ-2% לעומת 5-6% במסלולים אחרים.
ההסבר פשוט: לבנקים יתרות אדירות של מאות מיליארדי שקלים שמונחים בחשבונות הלקוחות באפס ריבית או בפיקדונות בריבית של 0.25-0.5% בשנה. השימוש בהם למתן הלוואות בריבית של 2% בשנה מביאה רווחים עצומים.
הסכנה בסוג זה של הלוואה הוא ההחזר החודשי הגדל עם כל שינוי בריבית בקצב הרבה יותר גדול מהשינוי במדד בהלוואות צמודות מדד. התוצאה, במקרה של עלייה מסיבית בריבית, חוסר אפשרות לעמוד בתשלומי ההחזרים החודשיים ויצירת חובות שאינם משולמים, לבנקים, בסכומים "אסטרונומיים". פועל יוצא מזה יהיה פינוי גדול של דירות, היצע עצום בשוק הדירות שיוריד את מחיריהם ופועל יוצא מכך: פגיעה קשה ביציבות מערכת הבנקאות.
לכן פועל הנגיד לצמצום השיעור המרבי למימון דירות ל-60% מערכן וכן צמצום האפשרות לממן רכישת דירה במסלול ריבית "פריים" עד לשליש מהסכום. אני צופה שהנגיד יזדקק לצעדים "חריפים" יותר לריסון "בולמוס" רכישת הדירות.
השתלבות המדינה במערך הסחר העולמי מגביל מאוד את האפשרויות העומדות לרשות הנגיד לשמירה על יציבותה של הכלכלה. איזון נכון בין האפשרויות השונות הוא "סוד העניין" ולדעתי אין אדם מתאים יותר לכך מהנגיד
סטנלי פישר.
בצד הכלכלה הפורחת, האבטלה הקטנה, ההשקעות הרבות, עמדה השנה האחרונה במחלוקת על הגבלת שכר הבכירים, ביקורת על פעילותם הנמרצת של ה"טייקונים" והאם מדינת ישראל רשאי לשנות הסכמים עם חברות זרות לטובת הציבור הישראלי.
אין ספק שהידיעות על סכומי העתק שמנהלים שונים במשק הישראלי מרוויחים מעוררת הרבה ביקורת ובעיקר קינאה. נעשו מספר ניסיונות ביזמת חברי כנסת והתקשורת המתלהמת להגבלת שכר זה. נכון להיום הניסיונות כשלו.
לטעמי, ניסיונות אלו מקורם בעיקר בקנאה שרוחשים בעלי תפקידים במשק לחבריהם ה"מרוויחים הגדולים" ובבורות של אחרים( חברי וחברות כנסת ועיתונאים למיניהם) בדרך לניהול נכון של חברה גדולה.
רוב החברות הגדולות הן תוצאה של ניהול נכון של אדם בעל בקיאות רבה בענף מסוים. החברות גדלות תחת ניהולו ולעיתים גם בני משפחתו והם נהנים מרוב הרווחים אם בדרך של שער או דיבידנדים. זה דבר מובן לקהל הרחב. אך לעיתים אדם, כשרוני בתחומו, רוצה להתרחב לתחומים אחרים שאין לו בקיאות המאפשרת לו לנהל אותם. למשל אדם העוסק בתחום הרכב ורוכש חברת ביטוח. מה עליו לעשות? - הדבר הנכון הוא להביא מומחה בעל שם ו"תעודות" בתחום שינהל את החברה באופן היעיל ביותר.
כיצד גורמים שאותו אדם אכן ישקיע את כל יכולתו ומרצו בכך? בתגמול כספי הולם שייתן לו את התחושה כאילו זו החברה שלו. לעיתים נראה כאילו כל המדינה שייכת למספר מצומצם של אנשים. זה אולי נכון במידה מסוימת, אך חייבים לקחת החשבון את גודלה של המדינה ואת מידת צרכיה. בבדיקה שנערכה על-ידי גוף מסוים נמצא כי מידת "הריכוזיות" בישראל דומה למידה בבלגיה, שוויץ וצרפת.
הדוגמה ה"קלסית" לריכוזיות היא, למשל, שדה התעופה נתב"ג שדרכו יוצאים ובאים 99% מהתושבים והתיירים. מדוע לא הוקם על היום שדה תעופה נוסף? כי בתנאים של מדינת ישראל אין כדאיות כלכלית לכך. דבר זה נכון לגבי כמות הבנקים הגדולים, חברות הדלק, הסלולר, הגז, הכבלים, לווין ועוד ועוד.
מצב טוב הוא שהחברה הישראלית עוסקת בבעיות חברתיות שבשוליים. סימן שאין חשובות מהן. בפרוס עצמאות 63 אנו מדינה בוגרת יותר, חכמה יותר ומאוחדת יותר מאי-פעם. האם זה יחזיק עד עצמאות 64?