פרשות "בהר-בחוקותי" - חלק א'

השבוע המתקרב יפגיש אותנו עם פרשות "בהר בחוקותי" המסיימות את ספר ויקרא. במיוחד פרשת "בהר" מאתגרת אותנו כחברה במחויבות למניעת נפילה והתמוטטות של הפרט מבחינה כלכלית. עלינו כחברה מוטלת חובה למנוע שאדם בחברה הישראלית יָמוּךְ. הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שהוא ייחודי לפרשת שלנו, מופיע שלוש פעמים. אבות דרבי נתן רואה במילה "מָך" אחד משבעת הכינויים לביטוי של עוני: עָנִי, רָש, דָּךְ, דַּל, אֶבְיוֹן, מִסְכֵּן וּמָךְ. בפרק כ"ה 25 אנו מחויבים למנוע התרוששות של אדם מנכסי קיום בסיסיים כמו בית ושדה . מצער , שכיום איננו מחייבים את הבנקים ברוח הפרשה למנוע סילוק משפחות מבתיהן , אם לא עמדו בהתחייבות כספית כתוצאה ממעידה כלכלית. בפרק כ"ה 25 נדרשת החברה למצוא פתרון למצב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שאין בידיו כלים לחלץ עצמו, ביתו או שדהו מאימת נושים. זו פשיטת רגל מוסרית שלנו כחברה, שלא הקמנו מנגנונים שיהיו מותאמים למציאות של המאה ה-21. מנגנונים שיחייבו בנקים לאמץ את צווי פרשת "בהר". קשה לי עם עיסוקים שמימיים בכל צווי הפרשה ללא תרגומם למציאות חיינו, כשבכל שנה מדובר באלפי מפונים מבתיהם. ישנה בכנסת ישראל כיום נציגות נרחבת המדברת בשם תורת ישראל. אני מחכה ליום בו יעלה על דוכן הכנסת הנציג , שיזעק את זעקת הַמָּךְ ברוח ויקרא כ"ה 25. בפרק כ"ה 35-37 מצוּוה החברה הישראלית בביטול מוחלט של נשך כלפי אדם , שהמצב המוכח אליו נקלע מעיד כי הוא מתקשה לעמוד בעול פרעון החוב. מצער, שבימים בהם בנקים מפרסמים ד"וחות על רווחי מיליארדים, איננו מעלים על סדר היום החברתי את הצו של ויקרא כ"ה 35-37. גם הפסוקים האלו בספר ויקרא מייחלים ליום, שיעלו אותם לסדר היום בכנסת כצו המחייב אותנו כחברה. מן הראוי שנעמוד על הקשר בין הפועל "יָמוּךְ" ובין שם התואר "נָמוּךְ". הקשר הלשוני בין שתי המלים מעיד על כמיהה של המחוקק לדפוסי שוויון חברתי, כמיהה לחברה בה לא יהיו קטבים חברתיים, כמיהה לחברה בה לא יהיו אזרחים נמוכים במעמדם כלכלי. פרשת "בהר" מעלה נושא ערכי המחייב אותנו כחברה לשמוט חובות בשנה השביעית. יבול הארץ והחובות נשמטים באותה שנה. אנחנו מצוּוים, שאדם במצוקה החי בתוכנו לא יישמט מידינו. וכדי שזה יקוים, אנו חייבים להשתית בתוכנו חברה, שאדניה הכלכליים כרויים לא רק לרחשי לבו של ההון במובנו הבנקאי, אלא יהיו קשובים יותר להון האנושי היוצר והעובד שחי בתוכה.