המשורר עודד גיורי פרסם שבעה ספרי שירה למבוגרים: "בארץ החיים" 87; "משחק" 88;"שני רגעים בחלום" 90; "מאז הפעם הקודמת" 91; "תנודות וטלטלות" 96;"יקיצה" 98; "מופע רמזור קצר" 2003. ושני ספרי שירה לילדים: "כבר הגיע האור" 89; "תערוכה" 1994.
במסלול כתיבתו הוא מקפיד לא לדוש בנושא אחד עד לעייפה. בשל כך חוויית הקריאה בספריו מפתיעה ומרעננת כל פעם מחדש. לאחיזתו של גיורי בעט, יש מעמד של יוצר מבטיח. ביכולתיו לתפוס ולהעלות אל הכתב את הרגעים הכי אינטימיים של החיים בפשטות ובבהירות ההבעה מבלי להשמיט אף פרט. והוא מבהיר (ע' 7): ..."מְשׁוֹרֵר זֶה קְבוּצָה סְגוּרָה/שֶׁמֻּרְכֶּבֶת/מֵאִישׁ אֶחָד"...
לא הופתעתי אם כן, ששם ספרו הנוכחי נקרא: "משורר מן היישוב". נוכחותו מאחורי הכותרת, מוצקת ואיתנה. הוא הוכיח עצמו ברכשו אמון מלא של הקוראים. יולמו של משורר איננו קל. דווקא בשל 'הלבדיות' שבמחשבות המסרבות להעלם. דוחקות בו, ואינן מניחות לו אף לרגע דל. קרי (ע' 17): ..."הָשָּׁעוֹת אוֹמרוֹת לוֹ לִכְתֹּב/וְהַיָמִים וְהַשּׁנִים צוֹעֲקִים עָלָיו וְעַל בְּדִידוּתוֹ"...
האם עצם הכתיבה היא 'בדידות' ?והאם נגזר שהיוצר בוחר במכוון להתבודד? לאו-דווקא! כל האדם באשר הוא, הינו יצור חברתי מטבע בריאתו. ראה את דבריו של גיורי עצמו (ע' 39): ..."אֲזוֹרֵי הַשְּׁבָרִים הַפְעִילִים/הֵם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמִּתְרַחֲשׁוֹת/בָּהֶם רְעִידוֹת אֲדָמָה"... והרי הרמזים בתרחישים הללו ברורים לגמרי. ואולם, למרות הרצון והעניין של המשורר בחברה, חייב הוא במקביל למלא את צרכי הנפש 'שבשליחות' (אליו הוא נועד) מכאן, שאינו יכול לסגת מצרכים בסיסיים שמהן הוא ניזון. ראה דבריו (ע' 40): ..."אֲנִי מֵסִיר מֵעָלַי/שְׁכָבוֹת חוֹל/שֶׁנָּשְׂאוּ עִמּן/סוּפוֹת וּסְעָרוֹת//עַל מְנָת לִרְאוֹת/אֶת הָעַצְמִי הָאֲמִתִּי"...
מהות 'השליחות', נובעת מתהומות נפשו של המשורר והן מרכיב דומיננטי במודעותו האישית. עצם 'השליחות' שנטל על עצמו בכתיבה היא שמוליכה אותו אל 'ההתבודדות' ראה (ע' 13): ..."לוֹגֵם וְכוֹתֵב מַשֶּׁהוּ//מוֹסִיף מִדֵּי פַּעַם מַיִם//שׁוּרָה//מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה עַכְשָׁיו קָרוֹב"...
משמילא צורך הכתיבה, הרי שרגעי ההיפתחות אל הזולת, (עליהן מרמז המשורר במשפט המסכם שלעיל), הם רגעי האושר שבשיתוף האחר 'במחשבה' - ראה ציווי (ע' 18): ..."כְּמוֹ יָרֵחַ אַתָּה. אוֹהֵב/לְהָאִיר לָאֲנָשִׁים אֶת/הַחֹשֶׁךְ"... לבסוף באה 'התובנה' הגואלת, מהקוטביות בהן חולק המשורר את חייו ראה(ע' 32): ..."הַהֲבָנָה נוֹלְדָה מֵהַשְּׁתִיקָה הַמְמֻשֶּׁכֶת/עֵת לְדַבֵּר/וְעֵת לִשְׁתֹּק"... ועד שמגיעים אל 'התובנה' חולפים על פני צמתים רבים של תהיות שחוסר סיפוק קרי (ע' 42): ..."וְהוּא שׁוֹתֵק בִּגְלַל הָעֶצֶב//אֳנִיָּה זוֹ מַמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ/וְאֵינָה יְכוֹלָה לְהַפְלִיג לְאָחוֹר". .. מכל מקום, אולי בשל אי היכולת להחזיר את הגלגל לאחור' ניתן למצוא נוחם ובהירות בשורותיו הבאות של גיורי (ע' 44): ..."אֲנִי לוֹקֵחַ/שַׂקֵּי חוֹל רַבִּים/מֵהֶעָבָר הָרָחוֹק//מוֹצֵא פְּנִינִים//וּמִתְעַנֵּג מִיָּפְיָן"... גם חצי סיפוק יכול להשלים עצמו בסופו של דבר ולהפוך לשלמות.
וככל שנלך בעקבות היצירות הלא פשוטות הללו, נדע כי ככל שהבנו שחיי 'משורר מן היישוב' מלאי מהמורות, הרי שעוד טרם התחלנו באתגר הממשי שהעמיד לפנינו עודד גיורי. הבה נקרא את הפסוק (ע' 50-58): ..."קָטַפְתִּי מֵעֵץ הַתּוּת/תּוּתִים יְרֻקִּים וַאֲדֻמִּים/הֵם הָיוּ חֲמוּצִים וּמְתוּקִים//שַׁבַּת בַּבֹּקֶר./קוֹל תְּפִלָּה נִשְׁמָע/מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁבִּקְצֵה הָרְחוֹב//טֶנְדֶּר יָרֹק/מַסִּיעַ מִשְׁפָּחָה/מִהַבַּיִת עַד הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי"... מכאן, צא וחשוב: מה ננטש ונחרב; מה שוקם; מה טעם 'החמוץ'; ומה טעם 'המתוק'?; מהו שחלף ועבר; ומה נותר לגעגוע?!
ברור שלאישיותו של 'המשורר מן היישוב' נוספו צדדים בעלי תוכן ועניין. והפסוק האומר (בע' 33): ..."כָּל עֶרֶב אֲנִי מְשַׁמֵּן/אֶת מַנְגְּנוֹן הַהֲגַנָּה שֶׁלִי/לְיוֹם הַמָּחֳרָת"... מוכיח 'שהמשורר' לא רק שאינו מנסה 'להתבדל' ולהישאר באלמוניותו, הוא גם אומר לנו מפורשת במילותיו, 'ראו כמוני כמוכם'. (שהרי כולנו בזמן זה או אחר, משמנים את מנגנוני ההגנה שלנו אם נרצה ואם לאו). וגם אם עודד רושם (בעמ' 35): ..." אִשָּׁה כּוֹכָבִים וּקְלָפִים/אָמְרוּ לִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי/לִהְיוֹת אַחֵר/וְכָךְ גַּם/אֶשָּׁאֵר"... הרי אין זה סוף פסוק.
כל אדם משתנה בהתאם: לזמן, למקום, ולמצב. ההבדל היחיד 'לשוניותו' של 'המשורר', הוא בכישרונו 'להביע את הדברים בכתב', המעניקים לרגשותיו חיות נוספת. בכך שהוא מקפיא את התרחישים ומנציח אותם אל הכתב. כך, שניתן לדלותן שוב ושוב ולהיזכר מחדש בתרחישים כאילו אתמול.
היות שעודד כותב (בע' 31)..."אָדָם מְנַסֶּה/לְהִתְחַקּוֹת עַל/שָׁרְשֵׁי אָשְׁרוֹ,/יִסּוּרָיו/וְאַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה"... הוא גם מבין ויודע כי: "שטח שאינו שמח" (ע' 29-30) ניתן למחוק מהזיכרון. ומתי יהפך 'שדה לבית'? ... ראה בהמשך אותו השיר: ..."זֶה יִקְרֶה כְּשֶׁאֶקַּח אֶת עַצְמִי מִכָּאן"...
על-כן אותו, "חוֹטֵב הָעֵצִים/פּוֹסֵחַ עַל בְּרוֹשׁ/שֶׁבּוֹ מְנַתֵּר שְׁרַקְרַק" (ע' 37), שהינו אדם בעל רגשות אשר נפתח אל הסובב, זהה במעשיו 'למשורר' (שעיסוקו בכתיבה), הבורר מנבכי נפשו מילים שנועדו לבא אל הלבבות ללא תמורה - וכל פרט, יעשה עימן כרצונו.
תודה לעודד גיורי על האותנטיות שבכתיבתו, אשר המחישה לפנינו את עולמו הפנימי והחיצוני של 'משורר מן היישוב'.
