מקושש עצים בשבת לאחרונה עלתה על הפרק הצעה לדחיית מדורות ל"ג בעומר ממוצאי-שבת ליום ראשון, כדי למנוע חילולי שבת בקישוש עצים, בהצתות מוקדמות ובהכנות קומזיץ. כמדומה ש'רבני צוהר' היו הראשונים (יש!) שהעלו את הנושא למודעות ויזמו פנייה לציבור ולרבנות הראשית להצטרף לקריאה לדחות את מצוות המדורה ואביזריה ממוצ"ש ליום ראשון. שר החינוך הפך להיות מחוזר בנושא, בהיותו מחזיק בשרביט "משנה עיתים ומחליף את הזמנים" באמצעות דחיית חופשת ל"ג בעומר מיום ראשון למחרתו. החזיק אחריהם הרב עובדיה יוסף שהרים את הכפפה וקרא לדחות את העלאת המשואות בראשי ההרים לליל המחרת. בהשראתו (בהמרצתו?) גם הרבנים הראשיים הביעו תמיכה והמלצה לדחות את ההילולה, ואף נפגשו עם שר החינוך, אשר סירב לשנות את ימי החופשה במוסדות הלימוד "שנקבעו מזמן", ובפרט שיום המחרת יועַד כבר לבחינת הבגרות במתמטיקה. עד כאן העובדות לרגע כתיבת השורות, ומן הסתם בימים שבין הכתיבה לקריאה יתגלגלו אבנים נוספות בזירה זו. שרשרת דחיות הטיעון המרכזי ל'הזזת הלוח' מתבסס על החלטה שהתקבלה רק בשנים האחרונות (בממשלה? בכנסת?) לדחות את 'יום השואה' (כ"ז בניסן) שחל ביום ראשון, וכן את יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה שחל בדיוק שבוע לאחריו (ד' באייר), וממילא את יום העצמאות שחל למחרתו (ה' באייר). כל ההיסט הזה נועד למנוע חילול שבת בהכנות להדלקת המשואות בלילה שלפני ימי הזיכרון, דהיינו במוצ"ש. השרשרת ממשיכה עתה למשואות ל"ג בעומר, הלא-ממלכתיות, ומי יודע מה צופן לנו חיק לו"ז הדחיות העתידי? יש הרואים במהלכים אלו קידוש-השם; התחשבות המדינה בשבת קדשנו, ומסמיכים לכך את הכרזת המדינה אשר הוקדמה ליום שישי, למרות שהמנדט הבריטי טרם פקע עד לעיצומה של שבת ה-15 במאי תש"ח. המדינה נולדה אפוא על ברכי שמירת השבת, ואף אנוכי הבעתי בעבר עמדה די מתלהבת מעובדה זו וממשמעותה הסמלית. בלבולי הלכה ומנהג שיניתי דעתי! ודווקא הלחץ לדחיית ל"ג בעומר פקח את עיניי. קוראי מדור זה יודעים שמועדים אלו מתבטאים לא רק בטקסים אלא גם בתפילות, בברכות (הלל), ב'יזכור', באי-תחנון - בארץ וגם בתפוצות, היום ולדורות. ליום ל"ג בעומר נפקות הלכתית ומנהגית חשובה גם בנושאי נישואין, תספורת (וחלאקה!), שמחה בימי העומר ועוד. האם כל אלו יוסטו בעקבות פגרת בתי הספר? במקום מגוריי באלון שבות, למרות 'יזכור', קדיש וטקסי יום הזיכרון, הורה הרב שלא לומר תחנון; "איך אפשר ב-ה' באייר"? ברי שבלתי אפשרי להסיט את מנהגי ל"ג בעומר והלכותיו ליום המחרת 'מפני שוטין שקלקלו', והפרדה בין ציון היום בבית הכנסת ובמנהגי הלכה, לבין ה'רחוב', 'מוסדות החינוך' ואבוקת מירון, אף היא בלתי אפשרית. עמדתי עתה היא שיש להשיב לאחור את ימי השואה, הזיכרון ויום העצמאות לתאריכם ההיסטורי. מעבר לאמונה בסגולת 'עיצומו של יום', זו גם הערובה היחידה שהם יונצחו לדורות! והרי תחילת נפילה - תזוזה. קבעוני לדורות והנה הצעתי המפורטת: יום השואה והגבורה יצוין במועדו, ב-כ"ז בניסן, בבית הכנסת, במוסדות החינוך ובאירועים ציבוריים. רק המשואות יידחו לשעות אחר-הצהריים, בין השמשות (או למוצאי). אין מקור בש"ס ובפוסקים המחייב להעלותן בלילה שקדם. גם ימי הזיכרון והעצמאות יצוינו בתאריכם המקורי, וגם בהם ניתן להעתיק את טקס המשואות לצהרי יום או סמוך לשקיעה. אפשרות אחרונה זו מומלצת אפילו ללא קשר ליום השבת. אפשר בהחלט להפיק אירועים ממלכתיים וציבוריים משמעותיים ומרגשים ביותר ביום הזיכרון סמוך לשקיעה, ו'במעבר חד' לפתוח את אירועי יום העצמאות. הצמדת הימים תקבל ביטוי עז דווקא בשעת חיבור ימים מקושרים אלו, וכך נוהגים ביישובים רבים. בל"ג בעומר אין טקסים לאומיים וממלכתיים. לפיכך, תעלה שלהבתו של רבי שמעון במירון במוצ"ש, בסוף אשמורה שנייה, ודי בכך. ולעניין הנוער מקושש העצים - שלוש תשובות בדבר: (א) נא לעיין בציטוט הפותח מדור זה, המלמד משהו על הצורך להתחשב ב"שוטים שקלקלו". (ב) אשאלה מענה מנאמני השבת: היכן הייתם בעת הנהגת שעון הקיץ המרבה לאין ערוך חילולי שבת בתחבורה, בפתיחת עסקים, מסעדות ואיבוד סבלנות ה'נוער' (ומבוגרים) עקב התארכות השבת. (ג) נשנה לל"ד בעומר לאחר שנצליח לדחות ביום, או לפחות מלילה לבוקר, את ה...מימונה. הכנות האפייה והמרקחת ללילה מסורתי זה, לתפארת יוצאי מרוקו, גורמות לחילול חג רחב-ממדים, ויש אומרים גם לאיסורי חמץ ושאור. "ורבי שמעון בר-יוחאי קרוי שבת" [זוהר אידרא ח"ג קמד, ב].