X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  כתבות
לא כל העולם נגדנו. ישנה אכן הטיה אנטי ישראלית בדעת הקהל העולמית, אך בעיקרה היא איננה אנטישמיות בלבוש חדש, אלא פועל יוצא של מספר רב של גורמים שיש לבחון כל אחד מהם לגופו
▪  ▪  ▪
ריקודגלים ביום ירושלים [צילום: פלאש 90]
דווקא החוגים שמדגישים, בשיח היהודי והישראלי הפנימי, את ייחודו של הסיפור היהודי, עד כדי הצגתו כעם הנתון להשגחה אלוהית מיוחדת, הם החוגים שמתקוממים ביותר כנגד ההתייחסות למדינת היהודים באופן ייחודי בשיח הבינלאומי

כמו בתחומים רבים אחרים, נקודת המוצא של ניתוח בעיית ההסברה הישראלית (וליתר דיוק: בעיית מעמדה הבינלאומי של ישראל) היא שהעניין סבוך ומורכב בהרבה מדימויו הרווח. הדימוי הרווח הימני מייחס את בעיית מעמדה של ישראל לצירוף של אנטישמיות חיצונית ושנאה עצמית מתוצרת בית, הן של יהודי העולם והן של השמאל הישראלי המוציא את דיבת 'הארץ'. הדימוי הרווח השמאלני אומר: אין שום בעיית הסברה או מעמד; בכול אשמה המדיניות. רק שנו את המדיניות, ותראו איך ישראל חוזרת להיות יקירת האנושות.
ואילו הח"מ מעז לטעון שיש כאן צירוף של הרבה מאוד מרכיבים: גם בעיית מדיניות, וגם יחס מוטה כנגד ישראל, שבחלקו מייחד דווקא את ישראל לרעה ובחלקו מייחד אותה לרעה מעצם היותה מדינה מערבית; בחלקה מדובר בהטיה לחלוטין לא מוצדקת, ובחלקה בהטיה שנובעת מעצם ייחודו האמיתי של הסיפור הישראלי. וכן, פה ושם מעורבות בעניין גם שנאה עצמית, או יותר נכון רצון יהודי וישראלי להתקבל בעיני 'העולם', שגם הוא חלק מהסיפור היהודי הייחודי, ופה ושם מעורב בעניין גם קורט אנטישמיות, אבל זו בהחלט לא כל התמונה, ולטעמי אפילו לא מרכיבה העיקרי.
בקיצור, כדי לדון בנושא ברצינות, ובעיקר כדי להתחיל להתמודד איתו ברצינות - דווקא משום שהוא אכן בנפשנו, פשוטו כמשמעו - יש צורך בניתוח נפרד וזהיר של כל אחד מהמרכיבים.

כל הטיה לגופה

אם המערב יסרס את יכולת ההגנה של ישראל מנימוקים של מוסרנות-יתר, הוא יסרס גם את יכולתו שלו לעמוד בהתקפות כנגדו

שנית, כל הטיה אנטי-ישראלית צריכה להיות נדונה לגופה ולסוגיה ומניעיה השונים והתגובה עליה צריכה לבוא בהתאם לאופייה המיוחד של כל הטיה:
תעמולה אנטישמית צריכה להיות מתוארת ומוקעת ככזו, במיוחד נוכח דעת הקהל המערבית שעדיין רגישה לאנטישמיות, לפחות מהסוג המפורש.
הטיה אנטי-ישראלית שנובעת מהטיה אנטי-מערבית כללית צריכה להיות מושא למאמץ הסברתי מרוכז של ישראל במערב - קודם כול כלפי הממשלות, ואחר-כך גם כלפי דעת-הקהל במדינות המערב, על-מנת להעמיד אותן על הסכנות הצפויות למערב כולו אם ימשיך להתפתות ולדבוק בסטנדרט מחמיר מדי, שלא יאפשר לו להתגונן מול האכזריות הגלומה בפונדמנטליזם האיסלאמי, כמו גם בכמה תרבויות לא מערביות אחרות. ודוק: המערב לא צריך כמובן לאמץ את מוסר המלחמה של אויביו, אבל הוא בהחלט לא יכול להרשות לעצמו להילחם בידיים קשורות, והתעמולה האנטי-ישראלית בהקשרים אלה סופה שתפגע גם במדינות מערביות אחרות. דווקא בנקודה זו נראה שאירופה הולכת ומשתחררת מרגשי האשם הקולוניאליסטיים לכיוון חשש משלה מהשתלטות עוינת של העולם המוסלמי. אפשר בהחלט לנצל נקודה זו לטובת הצגת ישראל - באופן אמיתי, לא כתעמולה שקרית - כחלק מהסירה הכללית של המערב. אם המערב יסרס את יכולת ההגנה של ישראל מנימוקים של מוסרנות-יתר, הוא יסרס גם את יכולתו שלו לעמוד בהתקפות נגדו.
ההטיה האנטי-ישראלית המיוחדת לישראל בלבד צריכה גם כן להיבחן: אם היא נובעת מסיבות בלתי מוצדקות בעליל (כגון הרצון האירופי להינקות מאשמת השואה), ברור שעליה להידחות ולהיות נחשפת ומוקעת על-פי מה שהיא. אבל אם היא נובעת דווקא מהסיפור הישראלי הייחודי, אפשר, מצד אחד, לקבל אותה כלגיטימית (שהרי היא נובעת מהכרה בייחוד הישראלי); ומצד שני, ראוי גם ליצור הסברה נגדית המשתמשת בייחוד הסיפור הישראלי כדי להסביר מדוע הוא גם מקשה על פתרון הסכסוך באופן הסטנדרטי 'המקובל' בסכסוכים כאלה. הצד הפלשתיני עומד על סרבנותו משום שמדובר בתנועה לאומית התובעת 'כולה שלי'. אומנם גם מיעוט מקרב הישראלים מתעקש על כך, וכאמור אסור שהמדיניות הישראלית הרשמית תאמץ גישה כזו, אבל בכל מקרה אין מדובר במקבילה סימטרית.

לאו-דווקא אנטישמיות

חלק מרכזי מן ההטיה האנטי ישראלית נובע מהטיה שלילית כללית שהקהילה הבינלאומית נוקטת כלפי מדינות המערב, כשהמערב עצמו הוא המוביל את ההטיה הזו. הטיה אנטי-ישראלית, מקוממת ככל שתהיה בביטוייה ושנויה במחלוקת ככל שתהיה במניעיה, עדיין אינה בהכרח אנטישמיות. יש מספיק גילויים אמיתיים של אנטישמיות בעולם, ואין שום צורך להוסיף עליהם גם אנטישמיות מדומיינת

נתחיל אולי דווקא בהטיה. אכן, צודקים הטוענים שישראל מקבלת בדעת הקהל העולמית - פוליטיקה, תקשורת, אנשי רוח וגם הלכי הרוח העממיים - מעמד שלילי מוגזם; בוודאי כשמשווים את חטאיה של ישראל בתחום הפגיעה בזכויות האדם למדינות כמו בריה"מ, טורקיה, דיקטטורות דרום-אמריקניות בעבר או משטרים אפלים באפריקה של היום. אבל לפחות חלק מרכזי מן ההטיה הזו נובע מהטיה שלילית כללית שהקהילה הבינלאומית נוקטת כלפי מדינות המערב, כשהמערב עצמו הוא המוביל את ההטיה הזו. הקהילה הבינלאומית, ובראש וראשונה אינטלקטואלים מערבים, שופטים בחומרה יתרה מעשי הרג של אזרחים חפים מפשע כאשר הם מבוצעים על-ידי ארה"ב באפגניסטן, לעומת מעשים דומים של הכיבוש הסובייטי בשעתו באותה אפגניסטן. ממש כשם שהקהילה הבינלאומית הענישה בחומרה רבה את המשטר המערבי הלבן בדרום-אפריקה של ימי האפרטהייד ולא את השליטים השחורים שביצעו מעשי טבח נוראים בעמיהם ובעמים שכנים, מעשים שמנקודת מבט הומניסטית נטו היו בוודאי זוועתיים בהרבה מכל זוועות האפרטהייד.
הדבר נובע גם מרף גבוה יותר שהמערב תובע מעצמו (השוואה שכשלעצמה נגועה ב'אוריינטליזם', ולעתים אף בגזענות, שהרי היא מניחה שיש עמים ותרבויות שלא ניתן לדרוש מהם לעמוד ב'סטנדרט מערבי'), גם מרגשי אשמה היסטוריים של המערב על הביוגרפיה הקולוניאליסטית שלו (זו הסיבה שמדינות אירופה בולטות במיוחד בגישה הזו), וגם מן הסיבה הפשוטה שעד לשנים האחרונות, מעשי דיכוי במדינות מערביות היו פשוט חשופים יותר לעין המצלמה מאשר מעשי דיכוי אחרים. על חשיבותה של הסיבה האחרונה ניתן ללמוד מן העובדה שעם התעצמות הגלובליזציה התקשורתית, אפילו המערב נוטה יותר מבעבר לתבוע גם ממדינות 'העולם השלישי' לא להגזים במדיניות הדיכוי והטבח הרווחת במקומותיו, ולא מדובר רק בנימוקים אינטרסנטיים (אם כי גם להם כמובן יש מקום בתמונה המורכבת המדוברת).
נכון שאל ההטיה האנטי-מערבית הכללית נוסף לעתים קרובות, בהחלט לא תמיד, גם מימד מיוחד של הטיה אנטי-ישראלית. הוא בא לידי ביטוי כאשר הביקורת נגד ישראל מקבלת תדירות, ובעיקר עוצמה, שאינה ננקטת כלפי מדינות מערביות אחרות במצבים דומים, כדוגמת ארה"ב באפגניסטן, או כשהביקורת הזו מוטחת אפילו על-ידי דוברים אמריקנים, תוך כדי טשטוש העובדה שמדינתם מעורבת באותו זמן עצמו במעשים חמורים לא פחות. גם אז לא מדובר בהכרח באנטישמיות: הטיה כזו יכולה לנבוע או מתחושה שקל יותר לבקר את ישראל, בהיותה מדינה קטנה, מאשר את ארה"ב הגדולה; מתחושה שיש אינטרס גדול יותר לעולם בריצוי הפלשתינים מאשר בריצוי האפגנים, או מתחושה שהכיבוש וההרג באפגניסטן מוצדקים משום שנועדו למנוע סכנה גדולה לשלום העולם, בעוד הכיבוש וההרג בשטחי יו"ש (בעבר יש"ע) אינם מוצדקים משום שנועדו רק להגדיל את הטריטוריה הישראלית.
חשוב להדגיש: לא משנה מה יחסנו כלפי הניתוחים והאבחנות הללו. גם אם איננו מקבלים אף אחת מהן, ולגיטימי לא לקבל אותן, עדיין אין פירוש הדבר שמי שמחזיק בהן הוא בעל עמדה אנטישמית. למרבה הצער, יש מספיק גילויים אמיתיים של אנטישמיות בעולם, ואין שום צורך להוסיף עליהם גם אנטישמיות מדומיינת. הטיה אנטי-ישראלית תהפוך לאנטישמית כאשר, למשל, היא תלווה בסטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, המבקשים לטעון שמעשי ישראל כיום הם 'בסך הכול' המשך למעשים הנוראים שיוחסו ליהודים בעבר. תעמולה אנטי-ישראלית מהסוג הזה אכן רווחת בתעמולה הערבית והמוסלמית כנגד ישראל, אבל, מסיבות מובנות, פחות רווחת במערב. וכאמור, אפילו הטיה אנטי-ישראלית, מקוממת ככל שתהיה בביטוייה ושנויה במחלוקת ככל שתהיה במניעיה, עדיין אינה בהכרח אנטישמיות.

מוטיב הקרבן

אם הפכנו, ברוך השם, לעם בעל עוצמה מדינית וצבאית, מן הראוי שננהג בכבוד עצמי גם כשמוטחת בפנינו ביקורת על מידת השימוש בעוצמה, ולא ננסה להפוך שוב לקרבן ונשתמש במוטיב השואה. מוטיב "עם הסגולה" פסול לשימוש הסברתי. לא רק שהתנשאות כזו פסולה כשלעצמה, היא גם פועלת כבומרנג, באשר היא מעלה במקביל גם את רף הציפיות, והתובענות, מישראל

שלישית, כדאי להימנע ככל האפשר, במיוחד בשיח החיצוני (מול העולם), משני מוטיבים רווחים מאוד בשיח הישראלי הפנימי: מצד אחד, מוטיב הקרבן, שכן המוטיב הזה רק מעלה את רף הרגישות ואת רף הביקורת כלפי ישראל כשהיא פוגעת באחרים; קל-וחומר שאין ל'הוזיל' את השואה על-ידי אזכורה כשישראל דווקא משתמשת בכוחה העכשווי למתקפות על אויביה או לדחיית ביקורת חיצונית במצבים כאלה, בנוסח 'מי אתם שתטיפו לנו מוסר'. השילוב של 'שמשון דער נעבעכדיקער' אינו עובד עוד, וספק אם אי-פעם היה מכובד. אי-אפשר גם להנחית פצצות של טון בעזה, ויש לפעמים הצדקה לפצצות כאלה, וגם להדוף ביקורת על כך באמצעות קרבנות השואה. אם הפכנו, ברוך השם, לעם בעל עוצמה מדינית וצבאית, מן הראוי שננהג בכבוד עצמי גם כשמוטחת בפנינו ביקורת על מידת השימוש בעוצמה, ולא ננסה להפוך שוב לקרבן.
המוטיב הפסול השני הוא מוטיב הייחוד היהודי המיסטי; היהודים כ'עם סגולה' מהותני, שבמהותו - בלי קשר למעשיו - נעלה על שאר העמים. לא רק שהתנשאות כזו פסולה כשלעצמה, היא גם פועלת כבומרנג, באשר היא מעלה במקביל גם את רף הציפיות, והתובענות, מישראל.

סיפור ייחודי

צריך לראות עד כמה הקהילה הבינלאומית מעדיפה בדרך-כלל את ערך 'היציבות', גם כשהוא עומד מול תביעות לאומיות רציניות או אפילו מול מעשי דיכוי נוראים, כדי להבין את גודל ההישג היהודי הייחודי

בנקודה הזו מקבל הסיפור המורכב שלנו עוד טוויסט מעניין. כי למעשה, גם אנחנו הישראלים נוטים לא פעם להתגאות בייחודו של הסיפור הישראלי, והוא אכן ייחודי: אין עוד עם שהצליח לעבור אלפי שנות גלות ולחזור אחר-כך למולדתו ההיסטורית; אין עוד עם שנרדף בהתמדה ובשיטתיות, עד שיאה של ההשמדה, התעשייתית ממש, במאה העשרים, ו - שימו לב - אין עוד עם שקיבל הרשאה רחבת-לב מן הקהילה הבינלאומית לחזור למולדתו ההיסטורית ולהקים בה את מדינתו, בשעה שהאינטרס הפוליטי הציני היה בוודאי אמור לגרום לעולם להתייצב לצד העולם הערבי, הגדול והעשיר יותר.
צריך לראות עד כמה הקהילה הבינלאומית מעדיפה בדרך-כלל את ערך 'היציבות', גם כשהוא עומד מול תביעות לאומיות רציניות (הכורדים במזרח התיכון, הבאסקים בספרד וכדומה) או אפילו מול מעשי דיכוי נוראיים (ההתעלמות מן הטבח הטורקי בארמנים בעבר, או הטבח הרוסי בצ'צ'נים בשנים האחרונות), כדי להבין את גודל ההישג היהודי הייחודי. אין ספק שההרשאה הייחודית הזו היא כשלעצמה תולדה של שתי נקודות הייחוד האחרות: התפעלות עולמית מעוצמת הנחישות היהודית, בת אלפי השנים, לחזור למולדת; בתוספת רגשי אשמה כבדים על עוצמת ההשמדה. ועדיין, בעולמנו הציני אין זה מובן מאליו.
הפרדוקס מגיע כאן לשיא: דווקא החוגים שמדגישים, בשיח היהודי והישראלי הפנימי, את ייחודו של הסיפור היהודי, עד כדי הצגתו כעם הנתון להשגחה אלוהית מיוחדת - הם החוגים שמתקוממים כנגד ההתייחסות למדינת היהודים באופן ייחודי בשיח הבינלאומי. והרי לכאורה ניתן לראות בכך שני צדדים לגיטימיים של אותו מטבע: עם ומדינה המתגאים במעמד דתי ומוסרי ייחודי אולי ראויים גם להישפט באופן ייחודי. עם ומדינה שבפועל זכו מן הקהילה הבינלאומית למתנה מדינית ששום עם אחר לא זכה לה (אכן, גם בנסיבות ששום עם אחר לא עבר), אולי ראויים גם להישפט על-ידה ולהיבחן באיזו מידה הם אכן מצדיקים את המתנה הייחודית הזו.
למעשה, בין אם השיפוט הייחודי ביחס לישראל ראוי או לא, אין ספק שחלק ממנו אכן נובע בפועל גם מנסיבותיו הייחודיות של הסיפור הישראלי והיהודי: אפילו ההשוואה של מעשי ישראל בשטחים למעשי הנאצים, השוואה מופרכת לגמרי מן הפן העובדתי ומקוממת כל-כך בפן הרגשי, היא בלי ספק גם תולדה של רגשי האשמה האירופיים ורצון להינקות מהם, ולו חלקית, באמצעות הטענה שהנה, גם אתם היהודים, ברגע שניתן בידכם הכוח עושים מעשים דומים (הנטייה האירופית הזו הועצמה כשלעצמה על-ידי נטייה יהודית וישראלית מוגזמת 'להוון' את חשבון השואה לפיצוי מדיני וכלכלי - נטייה שאולי הייתה לה הצדקה בשנות המדינה הראשונות, אבל בוודאי לא בתקופה הנוכחית; מי שמשתמש יתר על המידה בהיסטוריה שלו כקרבן, עלול להיבחן באופן מחמיר במיוחד כשהוא עצמו פוגע באחרים). באותה רוח, נסיבות הקמתה הייחודיות של ישראל, כמדינה שרוב מוחלט של בני העם שלה כלל לא ישבו בה בעת הקמתה אלא קובצו אליה משבעים גלויות, גם הן תורמות - בשום אופן אין לראות בכך הצדקה - לנטייתה של הקהילה הבינלאומית להעלות רק כלפי ישראל את התהייה האם יש לגיטימיות לעצם קיומה של המדינה המיוחדת הזו.

עבודה חינוכית

כשם שכל אחד מאיתנו ראוי שיחזק בחייו הפרטיים את יכולת העמידה מול ביקורת מוצדקת, קל-וחומר מול ביקורת שאינה מוצדקת, מבלי לשאוף לרצות תמיד את המבקרים, כך גם ראוי לנו כאומה

ונקודה נוספת: חלק מהטענות על 'ההסברה' הישראלית, במיוחד כשהן נשמעת מפי יהודים אמריקנים, נובעות לא ממצוקות ההסברה כשלעצמה, אלא ממצוקתם של היהודים והישראלים הרוצים מאוד להיות מקובלים בעולם, ומתקשים להתמודד עם העובדה שדימויה השלילי של ישראל, על נימוקיו המוצדקים והמופרכים גם יחד, פוגע בכך. מה שבאמת נחוץ מול הטענות הללו אינם קמפיינים של הסברה מיידית, מוצלחת יותר או פחות, אלא עבודה חינוכית, ציבורית והסברתית ארוכת טווח, דווקא פנימה, כדי לחזק את צד הביטחון העצמי והגאווה העצמית כך שיהיו מסוגלים גם לעמוד מול ביקורת. כשם שכל אחד מאיתנו ראוי שיחזק בחייו הפרטיים את יכולת העמידה מול ביקורת מוצדקת, קל-וחומר מול ביקורת שאינה מוצדקת, מבלי לשאוף לרצות תמיד את המבקרים, כך גם ראוי לנו כאומה.

עדיין מקבלים אשראי

בניגוד לדימוי הרווח בישראל, נראה שהאשראי שהוענק לישראל בשל הנסיבות הקשות של הקמתה ובשל מצבה הביטחוני מול כל העולם הערבי המאיים עדיין משחק לטובתנו

ואחרי כל זה, ישנו גם ייחודו האמיתי של המצב בשטחי יו"ש. ישראל היא כיום המדינה היחידה בעולם המחזיקה תחת שליטתה, הישירה או העקיפה, מיליוני בני-אדם שאין להם אזרחות. היא איננה מספחת אותם ומעניקה להם אזרחות ישראלית, ונכון לרגע זה גם לא מאפשרת להם אזרחות משל עצמם. בקודים הנוכחיים של הקהילה הבינלאומית זה מצב בלתי נסבל כשלעצמו, בלי שום קשר לרגשות אנטישמיים או אנטי-ישראלים. אדרבה, בהתחשב בעוצמת הסתירה בין המצב הזה לתפיסות היסוד של הקהילה הבינלאומית ולחשיבות שהיא מעניקה למושג האזרחות; באורך הזמן שבו נמשך המצב הזה (קרוב ליובל שנים); בעוצמתו ובחשיבותו של העולם הערבי מבחינת המערב והקהילה הבינלאומית בכלל, ובחומרה היתרה, שהוזכרה כבר, באופן שבו שופטת הקהילה הבינלאומית מדינות מערביות בכלל - אפשר היה לצפות שישראל תהיה זה מכבר במצב מדיני קשה בהרבה מזה שבו היא נמצאת.
במידה רבה, ובניגוד לדימוי הרווח בישראל, נראה שהאשראי שהוענק לישראל בשל הנסיבות הקשות של הקמתה ובשל מצבה הביטחוני מול כל העולם הערבי המאיים עדיין משחק לטובתנו. בניגוד לדרום-אפריקה של האפרטהייד, ולמרות שרוב הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה במערב, רואה במצב בשטחים אפרטהייד דה-פקטו, רעיונות החרם כנגד ישראל, מקוממים ופסולים כפי שהם, לא יצאו מתחומי הקמפוסים השמאלניים או החוגים הרדיקליים. שום מדינה במערב - וגם לא מעצמות לא-מערביות כדוגמת רוסיה או סין - לא הביעה עד כה אפילו רמז של הזדהות עם מדיניות החרם. לעומת זאת, כל מדינאי מערבי, גם כשהוא יוצא מגדרו להביע הזדהות עם רעיון המדינה הפלשתינית, טורח להבהיר במקביל, כמעט כמו רפלקס מותנה, ש"האינטרסים הביטחוניים של ישראל חייבים להישמר". לא, זה לא מובן מאליו, וכן, ככל שנמשיך לשחוק את האשראי שעוד ניתן לנו כך גדל הסיכוי שגם הלחץ על ישראל יחריף וגם רמת המחויבות המקבילה לאינטרסים הביטחוניים שלנו תיחלש - כשם שבעבר העולם מוכן היה לקבל את 'האופציה הירדנית', העדיפה לישראל בהרבה מ'האופציה הפלשתינית', וכיום כמעט אין לכך שום סיכוי.

פתרון הבעיה הפלשתינית

ההשוואה המופרכת של מעשי ישראל ביש"ע למעשי הנאצים היא בלי ספק גם תולדה של רגשי האשמה האירופיים ורצון להינקות מהם, ולו חלקית, באמצעות הטענה שהנה, גם אתם היהודים, ברגע שניתן בידכם הכוח עושים מעשים דומים

ומכאן למסקנות: ראשית, ישראל חייבת להעמיד על השולחן הבינלאומי הצעה כנה ומתמדת לפתרון הבעיה הפלשתינית. עליה לומר מה המחויבויות שהיא לוקחת על עצמה כדי שהפלשתינים יפסיקו להיות האוכלוסיה נטולת האזרחות היחידה בעולם. בנקודה זו צריך כמובן להדגיש שהעובדה שההסדר הישראלי-פלשתיני טרם הושג איננה כמובן רק באחריות ישראל. בראייה היסטורית ארוכת טווח, וייתכן שגם ביחס לשני העשורים האחרונים, האחריות העיקרית לאסון הפלשתיני נופלת על הפלשתינים עצמם ועל סרבנותם. אגב, סרבנות זו כשלעצמה היא תולדת הייחוד של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בהיותו הסכסוך הלאומי היחיד בעולם שבו שתי תנועות לאומיות תובעות את אותה כברת ארץ (האלג'ירים לא תבעו את צרפת, האירים לא תבעו את בריטניה, וכדומה). עובדה זו כשלעצמה חייבת להיות מודגשת שוב ושוב בהסברה הישראלית, ועדיין היא איננה פוטרת אותנו מלהניח כאמור על השולחן נכונות ישראלית מתמדת לוויתור על השליטה במרבית שטחי יו"ש, אם וכאשר תימצא ההנהגה הפלשתינית שתהיה מוכנה לראות בכך את סיום הסכסוך ההיסטורי ולקבל על עצמה את המגבלות המתחייבות מצורכי הביטחון הייחודיים של המצב הישראלי. אגב, ייתכן שיש מקום לניסיונות שקטים להחייאתה של 'האופציה הירדנית', אולי באמצעות לחץ אמריקני על הירדנים לקבל זאת, ולו דה-פקטו, אבל במצב הנראה לעין פעילות כזו לא תוכל לבוא במקום הכרה באופציה הפלשתינית, אלא רק כערוץ חשאי נוסף, שאולי יוכל לתרום בעצם קיומו לזירוזם של הפלשתינים לקבל את ההצעות הישראליות המופנות לעברם.

פורסם במקור: יומן, מקור ראשון
הכותב הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה
תאריך:  19/05/2011   |   עודכן:  19/05/2011
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
הסיפור מורכב
תגובות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  כתוב תגובה 
1
פסוידו ממחקר
ABE1  |  19/05/11 13:37
2
תגובה
נירררררררררר  |  19/05/11 13:52
3
בלבול ביצים בערבון בלתי מוגבל ל"ת
לוי  |  19/05/11 21:04
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
אירית אפק
הקפידו על ביצוע החיסון בזמן, בררו עם האחות המחסנת מהן תופעות הלוואי הצפויות לאחר מתן החיסון    היערכו מבעוד מועד עם תכשיר יעודי להורדת חום אצל תינוקות    במידה והחום נמשך יותר מיום אחד לאחר החיסון, יש לפנות לרופא
יובל לובנשטיין
הידעתם שביפן גידלו אותו במטעים כבר לפני 1,000 שנה ורק בסוף המאה ה-17 הוא החל לנדוד לארצות אחרות? הוא נקלט וגדל בכל מיני מקומות בעולם, ובכל שפה הוא נקרא בשם אחר. בישראל אנו מכנים אותו - שסק, ועיקר גידולו מרוכז באזור זכרון יעקב, בנימניה, בקעת הנדיב ובת שלמה
עליס בליטנטל
הביצוע של חמשת שחקנים העומדים לפני סיום לימודיהם בבית צבי, במחזהו של חנוך לוין "רווקים ורווקות", מסתמן כהצגה שמוכנה להעלאה בכל תיאטרון רפרטוארי, כמות שהיא. הצגה מעולה, שביים נפלא אלדד זיו עם השחקן נדב אסולין כבימאי משנה. לא להחמיץ
אורן פרסיקו
בניגוד למסקנות מחקרים קודמים, הפער הדיגיטלי בישראל לא מצטמצם, קובע מחקר חדש המתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולא על ראיונות טלפוניים    לפי הנתונים, הסיכוי שערבים בישראל יעשו שימוש באינטרנט קטן ב-70% מהסיכוי שיהודים בישראל יעשו שימוש באינטרנט
אודי רוזנבאום
מיומנה חגגה 15 שנים להיווסדה במופע חד-פעמי במסגרת פסטיבל האביב הבינלאומי שנערך בראשון לציון. הקבוצה המונה מעל 100 אנשים הופיעה בפני למעלה מ-5 מיליון צופים בכ-70 ערים מרכזיות בעולם. מופע שכולו קצב נדיר ואנרגיה מטורפת
רשימות נוספות
"בציונות הדתית מכינים אפשרות של מחנות השמדה"  /  ישי פרידמן
הנהג שנסע הפוך באיילון - לא ממש אשם  /  אדוארד אטלר
מילים שעפוּ  /  חגית ריטרמן
ריאליזם אובדני  /  עמיאל אונגר
ארדואן נגד בשאר אסד  /  פזית רבינא
הסדר לא מסתדר  /  עמיאל אונגר
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il