בשלהי שנות הארבעים, או אולי מאוחר יותר - סדר הזמנים בזיכרוני מתערבב לעתים - עיבדו הפלחים שלנו חלקת קרקע בזרעוניה הסמוכה לבנימינה. החלקה, בת כמה מאות הדונם, נמסרה לפלחינו עד שיבואו מתיישבים חדשים ויעבדוה. פלחינו היו יוצאים אל החלקה, ושוהים בה תקופות ארוכות או קצרות, עד ששבו הביתה.
ויום אחד, כרגיל, היה זה יום חורפי חמים ונעים, או אפילו יום אביבי מנושב ומלא ניחוחות, זכיתי גם אני לצאת לאדמות זרעוניה. מסע כל כך מופלא, כל כך מוזר, כל כך געגועי, כמעט שאינו זכור לי מילדותי הרחוקה. מאלה הימים שבהם הטבע והאדם הופכים יישות אחת. הזיכרון הגעגוע וסיפור המעשה הופכים מקשה אחת. הריחות, הצבעים, זכרי הקולות והמראות, הופכים לבועה אחת שקופה ומנצנצת, המרחפת כל כך קרוב עד שנדמה שניתן לחופנה ביד.
פולו שלנו, זקן הפלחים, רפאל גילת גלוזמן ז"ל, שתמונת הזורע שלו המפורסמת קישטה בשעתו את כל לשכות הקרן הקיימת לישראל, הוא שלקח אותנו, חבורה של ילדים ובהם גם את בנו, אל המסע הבלתי נשכח הזה, המסע אל אדמות זרעוניה. הוא שרתם את הסוסים, הוא שנהג בהם, הוא שניהל את העגלה ואותנו ואת הקוצרים והמעמיסים. והוא שבגינו ובזכותו נקרע לנו לפתע צוהר לעולם חלומי, שעד היום אני מתקשה להאמין שאכן היו הדברים באמת, או שמא רק חלמתי חלום.
חאן זרעוניה, המבנה הענק והמהמם, מסילת הרכבת שראינו לראשונה, הר הכרמל וחוטם הכרמל, המחצבות האפופות עשן ואבק, כל אלה חלפו על פנינו בנסיעה ההיא עטויים בזוהר הירוק והבלתי נתפש של מראות תשתית מהילדות. וביצת עטה שבדרך לחדרה, ונחל התנינים המאיים, ואמת המים ההרוסה התוחמת את חלקת זרעוניה, הוי, איזה עולם ענקי התגלה לעיני הילדים שלנו אז.
בזיכרוני הכל מתערבב, וגם סדר הזמנים כבר אינו מחייב מזמן. האם קודם ראינו את 'המסגד הבוסני' של קיסריה, או קודם הסביר לנו פולו מהו 'מגדל שרשון'? האם הריחות החריפים שנתנו עשבי הנחל, באמת סילקו את נחילי היתושים מבנימינה? האם הורדוס הגדול, שבנה את קיסריה, הוא אותו הורדוס שבנה גם את דרך המלך ששרידיה עדיין ניכרים בשדותינו? האם הביזנטים הרעים התעצלו ולא בנו שום עיר בעמק חפר? ובאמת, אין שום מבצר בין חרבות קקון לתל חפר שעל נחל אלכסנדר.
האם עמד על העגלה בעיניים בוערות והראה לנו, בשוט שבידיו, את האופקים העצומים מסביב? האם נשמט כמעט מן העגלה, כשהצביע על הרי מגידו הרחוקים? האם באמת קפץ לפתע אל איזו חורבה שבדרך, והרים ממנה מטבע רומית ירוקה ועתיקה? הוי, זכויות היתר של הזיכרון המזדקן, רק בעזרתן אני יכול איכשהו להביא סדר מועט בדברים.
והפגישה עם קוצרי התלתן שלנו, החיבוקים, העליצות, הסעודה המבריאה בלב חלקת זרעוניה, וזרועות הילדים החלשות שלנו, שגויסו אף הן לעזרת המעמיסים. ופולו הבלתי נלאה, יוצא מגדרו, קצף על שפתותיו, נלהב להראות לנו עלי תלתן משולשי עלים, מרובעי עלים ומחומשים אפילו. הוי ילדות געגועית שלי, המשלחת אותי באחת לתחרות נושאת הפרס, להביא לפולו עלי תלתן מרובי עלים. הוי ילדות געגועית שלי, המשכיחה ממני את פרטי היום הלא נעימים, העייפות, הרעב, הצמא, המאמץ. והדרך חזרה שלא תיאמן. הדרך החלומית ההיא, במרומי העגלה עמוסת התלתן, מזרעוניה לעין החורש. כמה קילומטרים נסענו אז באמת? האם יצאנו בחשיכה והגענו אחרי חשיכה? ופולו, העומד במרומי העגלה, אוחז במושכות של זוג הסוסים, ושר בכל גרונו ונשמתו: "ממרומי עגלה עמוסת התלתן...", ואנחנו, מי שלא נפל עדיין לתרדמה הניחוחית בתוך ערימת התלתן, מחרה מחזיק אחריו בקולו הילדי: "אז נתתי קולי בשיר...".
והסוף המאושר, שמעטים כמוהו מתויקים אצלי לתמיד במחוזות הזיכרון: ההורים שלנו, טרופי הדאגה, הממתינים מכבר בשער, הילדים הנחטפים בזרועותיהם, ניחוח התלתן הקצור המתלווה לכל צעד, ופולו המנצח על הכול, על הנסיעה ועל השיבה, על הסוסים ועל הילדים, על רומי ועל ירושלים, על התנינים ועל אמות המים, ועל בועת הזיכרון המאירה והמתוקה, המסרבת פשוט להישכח. ככה להינשא, במרומי עגלה עמוסת התלתן, מאדמות זרעוניה ועד לשער הקיבוץ, בנסיעה כל כך מאושרת, כל כך רחוקה, כל כך נכספת וכל כך נבצרת, עד שאני תמה האם באמת הייתה, ואולי רק נדמה שהייתה? ממש כלשון השיר: ואולי לא היו הדברים מעולם?...