עורך לא מנוסה עלול לבחור לכתבה כותרת מצטטת כמו למשל - "
אחמדינג'אד: ישראל חייבת להימחק מהמפה". הגרפיקאי, שגם אין לו מספיק מקום בעמוד, וגם רוצה להדגיש את העיקר, יקטין את הפונט של "אחמדינג'אד" ויגדיל מאוד את הציטוט, ובסופו של דבר הקורא המרפרף יראה את הכותרת "ישראל חייבת להימחק מהמפה" ויקבל את הרושם שזו דעת העיתון. עם כל ה'להבדיל', דבר דומה קרה לנתניהו השבוע בנאומו בכנסת. אני מוכן לקבל את הסבריו של השר יעלון שנתניהו רק שרטט את קווי המינימום הישראלים שיש עליהם הסכמה לאומית רחבה, ולא את עמדת ממשלת ישראל או את עמדת הליכוד. לפי זה מסגרת הנאום הייתה: הנה רשימת ההתניות שרוב הציבור בישראל מסכים להן וגם
ציפי לבני לא מתנגדת להן, ולכן כל זמן שהצד הערבי לא מקבל גם את המינימום הזה, בואו נעמוד יחד ולא נריב בינינו. אלא שלנאום של ראש
ממשלה יש חיים משל עצמו, והתוכן שלו מקפץ בקלות מעל ומעבר למסגרת. וכך, ערב יציאתו לארצות הברית, מה שהעולם שמע מנתניהו הוא את עמדותיה של ציפי לבני.
כולנו מסכימים, אמר נתניהו, שלפחות "גושי היישובים" צריכים להישאר בריבונות ישראל. והעולם לא כל כך שמע את הכולנו ואת הלפחות. רק את זה שנתניהו, כמו לבני, כבר מדבר על 'התכנסות' לגושי היישובים. אותה מילה אולמרטית מכובסת בציניות אכזרית, שפירושה המעשי עקירה וחורבן של רוב ההתיישבות.
לאורך הירדן, הבטיח ראש הממשלה, תהיה נוכחות צבאית ישראלית לטווח ארוך. והעולם שמע היטב: צבאית ולא אזרחית. לטווח ארוך ולא לתמיד. אני יכול לשמוע את סאאב עריקאת אומר לעצמו: נו, לטווח ארוך. ישראל תבקש 15 שנה ותתפשר על שלוש. נוכל לחיות עם זה.
ירושלים המאוחדת תהיה בירת ישראל, אמר נתניהו, והעולם שמע היטב את חסרונה של המילה הקטנה 'רק'. ואת העמימות של המילה מאוחדת. בקיצור, עמדות ציפי לבני.
