בפרשת "בחוקותי", ויקרא כ"ו פסוקים ו' עד ח' נאמר: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם בחרב. ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב".
בפסוק ו' מובטחת אידיליה כמעט כחזונו של הנביא ישעיהו בן אמוץ פרק ב' פסוק ד' - "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
ההבטחה לעתיד הינה מותנית בהליכה בדרך הישר ובקיום מצוות התורה, לעומת האפשרות החלופית, והיא תיאור נכסף של שלום בארץ ומגורים בטוחים ללא חשש וללא מורא. אלא שבהמשך - מתקלקלת, לכאורה, השורה, שכן החרב חוזרת, כאמצעי הכרחי לקיום ההבטחה...
סתירה?
כן, לפי פרשנות כי השלום הוא מצב בו העם לא חי על חרבו. לא, לפי פרשנות אחרת, ריאליסטית, המביטה אל המציאות נכוחה, בה האפשרות של הימנעות ממלחמה אינה אופציה, בה המלחמה אינה ניגוד של אותו שלום מובטח. יש לעיין בדברי הרמב"ן בפירושו לפסוקים:
"ונתתי שלום בארץ, שיהיה שלום ביניכם ולא תילחמו איש באחיו, או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו".
וכך גם מפרש הראב"ע. עם החי בתנאי שלום אינו זונח את חרבו. התנאי לשלום הוא יתרון צבאי על האויבים, ואי-אפשר להשיג יתרון צבאי ללא החרב, לכן החרב היא תנאי לשלום. התעצמות צבאית ושמירה על פער הולך וגדל בין צבא ישראל לצבאות זרים לא רק "על הנייר" כאמצעי הרתעה אלא גם הלכה למעשה, והמעשה הוא רדיפה והכנעה ברורה.
כאשר המצב הנגדי לשלום - מתואר בפסוקים הבאים, המתארים זוועות בנוסח מגילת איכה שיבואו על עם ישראל אם לא ילכו בחוקות תורת משה. אומנם הפרשה באה ללמד שכר ועונש, אך היא גם מלמדת על המשמעות של השלום לפי התורה, דבר שראוי גם להווה.