ביקורו של נתניהו בארה"ב הסתיים בתחושת מועקה. מצד אחד, דאגו להכיננו היטב עוד מכבש המטוס לעימות חזיתי עם הממשל האמריקני ובראשו הנשיא. מצד שני לא ברור כלל מהו הדיבידנד שיעמוד לישראל, הנוקטת למעשה בהתחמקויותיה מהכרעות בלשון של לאו רבתי לכל ניסיון להגיע לפשרה.
מכאן, נשאלת השאלה, האם נתניהו סבור שיוכל לכופף את אובמה, את קלינטון ולעצבם לרוחו? קשה להניח ששני אלה, פוליטיקאים מוכשרים, מנהיגי מעצמה עולמית שגיבשו דעה מוצקה בנוגע לדחיפות להגיע לפתרון מדיני באזורנו, יהפכו בעקבות הלחצים שמפעיל נתניהו, לשניים שנוצרו בצלמו ובדמותו כפי שאולי קיווה.
קשה להניח שנתניהו אינו מודע לזאת, ובכל זאת הוא בחר להתעמת גם מול ממשל דעתן ששב לחינו בדעת הקהל, כפי שמוכיחים הסקרים שוב ושוב. מדוע? תוכנית אובמה אינה מביאה חלילה שואה לישראל, ואינה שונה מהותית מתוכנית בוש כפי שפורסם בתקשורת. הנשיא האמריקני התווה תוכנית מסגרת שמטרתה העיקרית לחייב את הצדדים לשבת למו"מ רציני שיוביל לפתרון. את הסוגיות הבעייתיות - מעמד ירושלים ובעיית הפליטים - על הצדדים לפתור בעצמם מאוחר יותר, לאחר שייקבעו גבולות המסגרת.
ההבדל הוא, שתוכנית בוש התקבלה בשעה שראש הממשלה היה
אהוד אולמרט, לו היו יחסים של אמון ומחויבות הדדית עם בוש הבן. כעת מדובר בשני מתגוששים בזירה. הבעיה היא שאובמה, חוץ מהעובדה שהוא היותר חזק בסופו של דבר, מביא עימו נדוניה, ולנתניהו - אין. עמדתו של נתניהו מפתיעה שבעתיים על-רקע ההתחמשות הגרעינית של אירן וההפיכות ההיסטוריות במשטרים הערביים, במיוחד לאור פעילותו עד כה לבלימת הסכנה האירנית. האם סבור נתניהו שישראל יכולה להתמודד מול האיום האירני שפזור בעשרות אתרים באירן ללא גיבוי מדיני מצד ארה"ב ושאר העולם הנאור?
יחסים בינאישיים בכל רמה ופורום דורשים תקשורת בסיסית ואמון בסיסי. הדבר נכון גם ליחסים על בסיס עבודה בין מנהיגים. מעבר לחילוקי הדעות הפוליטיים-אידיאולוגיים, ניתן לדבר ולנהל דיאלוג כאשר לשני הצדדים ברור שברירת המחדל גרועה הרבה יותר ממה שיצליחו להשיג במו"מ שעקרונותיו ידועים מזה שנים. כאשר נתניהו נואם הוא מכמת גם את האיום הנשקף לו מהאגף הניצי בליכוד. אמת, כל מנהיג חייב קודם כל לשרוד כדי להישאר בתפקידו. הוא חייב לקחת בחשבון גם שיקולים מפלגתיים מכוערים. אולם ההבדל בין מנהיג אחראי למי ששם את כל יהבו בתוכניותיו ללא התחשבות במי שעומד מולו - הוא במינון ובעיתוי של הפוליטיקה הפנימית והשפעתה על האג'נדה שלו. בכך שגה נתניהו.
העיתוי שבחר בו הוא לעימות הפחות מוצלח מבחינתו. ייתכן שסבר כי דעת הקהל בישראל תלך אחריו, וביחד עם הלחץ הפנימי על אובמה של שדולת איפא"ק ייסוג הנשיא מעמדותיו. אולם מי ששמע את אובמה נואם בפני איפא"ק, נוכח לדעת שההימור של נתניהו נכשל בשלב הראשון. התשואות להן זכה חורגות הרבה מן הנימוס וכללי הפרוטוקול. הן מביעות הסכמה לדרכו של הנשיא ואמון ביחסו לישראל, ללא קשר למי שמנהיג אותה. הקריצה לנתניהו ברורה. יש רק לקוות שנתניהו לא ימשיך באותה דרך כדי לנצח את הנשיא בכל מחיר, ובסופו של דבר נצא כולנו מפסידים.
