מאמרו של יו"ר אש"ף,
מחמוד עבאס, בניו-יורק די הפתיע אותי. אין לי עניין להתנצח אך, בכל זאת, הדיוק ההיסטורי חשוב לי. טעויות יש לתקן- ובזמן. התיאורים בניו-יורק טיימס לגבי אירועי השנים 47/48 שונים לגמרי מהמציאות ההיסטורית המוכרת לי המתבססת גם על עיון במסמכים לא ישראלים של אותה עת המתארים את מה שהפלשתינים מכנים "יום הנכבה".
צר לי היה לקרוא בניו-יורק טיימס כיצד הפך התוקפן הערבי לקורבן. בעל השאיפות הכיבוש לנכבש והרוצה לגרש למגורש. עם תחושות ונרטיב כפי שנחרתו בזיכרונם של ילדים (כמו עבאס) קשה להתווכח אך חשוב להציג את העובדות ההיסטוריות כדי שחלילה לא יהפכו סיפורי הבדים למציאות.
ה-29 בנובמבר 1947 היה יום מיוחד לארץ ישראל או פלשתינה כפי שנקראה בפי אומות העולם אז. האוכלוסיה היהודית מנתה כ-600 אלף איש. רובם היו שרידים של מערכת הרצח של מכונת ההשמדה הנאצית. אודים מוצלים מאש .ילדים שאיבדו את משפחתם, אימהות שתינוקיהן נגזרו מידיהן וגולגלותיהן רוצצו, אבות שניסו לשווא להציל ולו בן משפחה. יתומים, אלמנות, ניצולים מוכי עוני ומחלות רדופים המנסים להשתקם. פליטים שנסו מגיהינום ודרכם לחוף מבטחים סוכלה על-ידי משחתות הצי בריטי מתוקף המנדט על ארץ ישראל. היו שעשו מסלול אכזרי ממחנות המוות באושוויץ בירקנאו למחנות מעצר בקפריסין.
עצרת האו"ם קיימה דיון מיוחד על הפתרון לסכסוך היהודי- ערבי בשטחי ארץ ישראל (פלסטינה). ועדת האו"ם הציעה, כבר אז ב-1947, את פתרון שתי המדינות לשני עמים. "תוכנית החלוקה" קראו לה אז: מדינה יהודית ליהודים ומדינה ערבית לערבים.
ב-29 בנובמבר נערכה ההצבעה על "תוכנית החלוקה".
דוד בן-גוריון היה המנהיג באותה עת . שביעות רצון רבה מהצעת החלוקה לא הייתה לו. המדינה היהודית קופחה בשטח . למעשה בלי רצף טריטוריאלי, ללא גבולות הגיוניים. 2000 שנות היסטוריה וההבטחה האלוהית עמדו אצלו מול ההכרח להציל עם. לבנות מחסה מול הדחיפות לבנות בית. בן-גוריון קיבל את הצעת שתי המדינות. "עדיפה מדינה יהודית על פני חלק מהשטח מאשר כל השטח בלי מדינה יהודית " קבע ד.ב.ג .
התושבים היהודים עקבו במקלטי הרדיו אחרי ההצבעה באו"ם. רוב של שני שלישים נדרש לקבלתה. 33 מדינות ובראשן ארה"ב של אמריקה הצביעו בעד. 13 מדינות הצביעו נגד. על-אף השטח הקטן ועל-אף המגבלות פרצו התושבים היהודים בארץ ישראל בריקודי שמחה . הערבים דחו את ההחלטות האו"ם והבעירו את הארץ. את רעיון החלוקה ניסו להמיר בכוח לכיבוש.
מיד לאחר קבלת ההחלטה פתחו בירי מכוון לריכוזים יהודים, בניסיונות לגרשם מבתיהם. כבר ב-30 בנובמבר הותקף אוטובוס יהודי (
אגד 2094) על-ידי כוחות ערבים וחמישה מנוסעיו נהרגו. כוחות סדירים ושאינם סדירים מ-7 מדינות ערב ומערביי ישראל תקפו ישובים יהודים מבודדים וערים מעורבות. ההתגוננות הייתה כמעט בלתי אפשרית. האלימות הערבית הייתה קשה.השכונות היהודיות בצפת, בטבריה, בחיפה ובירושלים עמדו במוקד ההתקפות הערביות.
המנהיגות הערבית שאפה להפוך ערים מעורבות אלו לנקיות מיהודים. בכוח ובאלימות. בצפת, של מחמוד עבאס (אבו מאזן) שהחלטת האו"ם קבעה כי תהיה בריבונות יהודית עמדו 250 לוחמים יהודים מול 3000 ערבים. הרובע היהודי היה תחת מצור במשך חודשים בניסיון הפלשתיני לכובשו ולגרש את יהודי צפת.
במקביל נהו רבים מערביי פלסטינה אחרי קריאות המנהיגות הערבית ליטוש, באופן זמני, את בתיהם ולהיערך להשתלטות על השטח . לגרוש היהודים ולתפיסת רכושם. כל זאת "עד לניצחון הקרוב". גם תחינותיו של ראש עירית חיפה באותה עת, שבתאי לוי, (על-פי בקשת בן-גוריון) לאוכלוסיה הערבית שלא ללכת שבי אחרי יוהרת מנהיגיהם נענתה בשלילה.
לא יחסי הכוחות, לא התחמושת ולא ההכשרה הצבאית הכריעו את הקרב. אלו נטו בירור לצד התוקפן הערבי. היו אלו הצדק ההיסטורי, הנכונות לפשרה והאמונה הם שהכריעו את הכף.
ניסיון הכיבוש הערבי נכשל. המאמץ לטרפד את החלטת האו"ם לא צלח. הרצון להשליט בכוח את רעיון המדינה הערבית האחת על פני פתרון שתי המדינות לא עלה יפה.
אנחנו, היהודים, שילמו מחיר יקר על מאבקנו לעצמאות. 1% מהתושבים נפלו בקרבות. אלפים נוספים נפצעו. התוקפנים ניגפו . לצערנו, במלחמה כמו במלחמה, גם הערבים שילמו מחיר יקר על התוקפנות . על הסרבנות . על ההליכה בעיניים עיוורות אחרי מנהיגותם. נטישת הבתים מרצון ולעתים גם מכורח אש הקרב הפכה עשרות אלפים לפליטים.
במקביל קמה מדינה יהודית בארץ ישראל. מדינה דמוקרטית המבקשת שלום. אפילו לא יום אחד של מלחמה לא דחה ולו יום אחד של דמוקרטיה. התוקפנות נגדנו והסרבנות הערבית לא הקטינה את רצוננו בשלום וטוב שכך .מכשולים לא דיכאו את רוחנו. הסירובים הפומביים לא ריפו את ידינו. המשכנו, פעם אחר פעם, לנשוך שפתיים בכאב מול פגיעה באזרחינו ולהמשיך בחיפוש פרטנר, באיתור פריצת דרך.
ויתרנו על כל השטחים, על נפט ועל שדות תעופה כדי להשיג שלום עם מצרים. ויתרנו לירדנים על שטח ועל מים כדי להשיג הסדר. נסוגונו מלבנון לקו שקבע האו"ם ושלושה ראשי ממשלה הפקידו פיקדון ברוח דומה בידי ארה"ב לגבי הסכם עם סוריה. ממשלות ישראל הראו מוכנות לויתורים כואבים גם מול הפלשתינים. הורדנו ישובים ופינינו
מתנחלים בכוח . ביטחון לעמנו , עצמאות,
כבוד ושגשוג לשכנינו זו תמצית עמדותינו.
הקוד המוסרי של עמנו שהונחל לנו בספר הספרים הוא שמנחה אותנו. לא יצאנו מבית עבדים במצרים כדי להפוך לעם אדונים בארצנו. אין לרובנו עניין בהמשך הכיבוש ורצון להמשך השליטה בעם אחר. נאמנים לדרכו של בן-גוריון על חלוקת הארץ. ביסוד גישתנו הערכית עומדת התפיסה כי אין עם שאינו זכאי להגדרה עצמית , לעצמאות מדינית ולריבונות . אלו הם ערכי יסוד אוניברסליים שעליהם בנויה אמונתנו. גם הפלשתינים זכאים למדינה משלהם.
לא פעם שגינו גם אנחנו. החמצנו הזדמנויות וכשלנו בשיכרון כוח. העיסוק בעבר , וודאי ששכתובו, לא יתרמו לפתרון הסכסוך.
הפנים צריכות להיות מופנות אל העתיד.הטחת האשמות וחיפוש אשמים לא יקדם עצמאות לפלשתינים. גמישות מחשבתית , נכונות לויתורים כואבים והסתכלות קדימה הם התנאי לבניית עתיד אחר וטוב יותר לילדים הפלשתינים כמו גם לאלו הישראלים. הקב"ה יצר, לא במקרה, את האדם עם עיניו בחזית ראשו . הפניית המבט לאחור היא פטלית וידוע לכולנו גורלה של אשת לוט.
על כולנו, ישראלים ופלשתינים כאחד, להפנות מבט קדימה ולהקדיש כל את כל המאמצים והמרץ להשגת שלום בין העמים. שלום שיתן ביטחון לישראל ועצמאות וכבוד לפלשתינים.
