הבימאי והשחקן המחונן עידו רוזנברג לא סטה מהנוסח המקורי של מחזהו של אלן ג'יי לרנר, שנכתב על-פי "פיגמליון" מאת גורג' ברנרד שו. בלי "העברה" למחוזותינו, ובהערכה למה שהפך לקלאסיקה של מחזות הזמר. כל היוצרים בהצגה והשחקנים, מחיים את הסיפור על הסינדרלה היחפנית, לייזה דוליטל מוכרת הפרחים למרגלות הקובנט גארדן בלונדון (דור אוחיון), שיום אחד מגלה אותה פרופסור היגנס, מומחה לשפות וניביהן (אפי מרדכי), ומחליט לאוספה לביתו כדי להופכה לליידי. וזאת - בגלל התערבות שעשה עם עמיתו הקולונל פיקרינג (אבירם קליך השרמנטי), מומחה לשון גם הוא.
השילוב בין העלילה המדוברת והמשוחקת לבין השירה המספרת גם היא, עושה מהמחזמר מעין חוליית ביניים בין האופרה למחזמר בן-ימינו. סגנון שהחלו בו ברטולד ברכט וקורט ווייל במאה שעברה.
עיצוב הבמה המרשים של נגה בן ישע, התלבושות המפוארות והמסוגננות של ענבר שפירא, בתוך המוזיקה הנפלאה והמוכרת של פרדריק לאו, ועם הכוריאוגרפיה של מירב דמארי - יוצרים פנינה של מחזמר. והכל - בעזרת צוות ממוקצע ומדויק, כשבקורוס מופיעים כאלה שהם בעצם מחליפים בצוות השני את בעלי התפקידים הראשיים, כולם סופר-מוכשרים.
דור אוחיון כלייזה מפגינה כישרון דרמטי יחד עם יכולת שירה, ואינה רק זמרת; כך גם ניצן ינקלוביץ' כפרדי, המחזר של לייזה, מדהים בקולו ובהופעתו; אפי מרדכי, פרופסור היגינס, מלא סמכותיות ותובנה; אבירם קליך כפיקרינג, מלא קסם אמיתי כובש; הראל אלקלאי כאביה השתיין סוחט הכספים מבתו לייזה, ממלא בשובבות ובעליצות את התפקיד שמילא בומבה צור בזמנו.
בתפקידים נוספים הן כאצולת לונדון בתחרות רכיבת הסוסים באסקוט, והן כקבצנים חבריה של לייזה, בולטים בקולות השירה ויכולת המשחק במיוחד עומר זמרי המחונן, שמלהיב ביכולת ריקודו, ומתפקד בהצגות אחרות כקולונל פיקרינג; וכן בולטים בין יתר חברי הקאסט, מתנאל בראשי, ויטה חולודני, יעל מרחבי היפהפייה משנה ב' של בית צבי, שעוד תשמעו עליה בשנה הבאה; וכל יתר בנות הקורוס בעלות הקולות הנפלאים והמצודדות והבנים הנאים.
האסתטיקה כאן כובשת את העין. בתאורה שעיצב דולב ציגל, בעושר התלבושות, ורק דבר אחד פוגם והוא - אופן הגיית השמות. לא ייתכן שאת השם "דוליטל" יבטאו עם סגול מתחת ה-ט'. רצוי שיכתבו להם את השם באנגלית - ואז יבינו. בדיוק כמו שלא ייתכן שאת השם ארמון באקינגהם יבטאו בסגול מתחת ה-ב' ומתחת ה-ה', במקום קמץ. זו אנגלית, ולא אמריקנית. הגיעה העת ששחקנים ישראלים יקפידו על הגיית המילים והשמות הזרים, ולא "יעברתו" אותם, כי עתידו של שחקן תלוי לא רק בכישרון אלא גם בהיגוי, שצריך להיות מובן לצופים.
לסיכום: חוויה מוסיקלית מהנה, העשויה במקצועיות מלוטשת, שמקסימה במרכיביה ובמבצעיה. ווסט אנד בתל אביב.
