אז בשביל מה צריכים דגל? לכאורה, שאלה כזאת הייתה צריכה להישאל בסביבות יום העצמאות, אם בכלל, בימים בהם מלאה הארץ דגלים בצבעי כחול-לבן, אז למה מעלים אותה כעת? ובכן, קודם כל צריך להבהיר שלא מערערים על הצורך בדגלים, כי ברור שצריכים דגל, אפילו אם לא ממש יודעים בשביל מה. כלומר, השאלה היא רטורית ורק כדי לפתוח את הדיון. ולשאלת העיתוי, כרגיל אנחנו מתייחסים לאקטואליה מזווית הראייה של פרשת השבוע, ואמנם בפרשה שלנו ובספר בַּמִדְבַּר כולו יש התייחסות די נרחבת לדגלים. חוץ מזה, דגל אמור להיות מונף (לא רק בימים מיוחדים אלא) כל הזמן. שהרי אם הוא מייצג משהו, מכריז איזו הכרזה, וכל דגל מכריז משהו כידוע, לא ייתכן שתהיה זו הכרזה המוגבלת לזמנים מיוחדים. יכול להיות שבזמנים מסוימים יושם דגש על המסר שנושא הדגל ואז הוא יונף בבולטות ניכרת, כמו בסביבות יום העצמאות, אבל המסר אמור להיות קבוע. ולפיכך, גם הדיון על המסרים שלו יפה בכל עת.
הפרק השני בפרשת השבוע ובספר כולו מתחיל בפסוקים הבאים: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. לנו זה נראה מובן מאליו שלכל מחנה יהיה דגל משלו, אבל כאן זה המקור של הרעיון הזה והשאלה היא מהיכן בא הרעיון ומהי משמעותו של הדגל. כמובן, די מובנת התועלת הטכנית והפסיכולוגית במציאותו של דגל, השאלה היא האם יש לו משמעות מהותית, מעבר לעניין הטכני והפסיכולוגי, ואם כן - מהי אותה משמעות. ובכן, המדרש [רבה, שיר השירים] מספר: בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר [תהלים סח] [יח] רֶכֶב אֱלֹקִים, רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר (שיר השירים ה') דָּגוּל מֵרְבָבָה. כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים, אמרו: הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן.
את המדרש הזה ציטטנו, ברשימה לפרשה זו, כבר לפני כשנתיים. אנחנו חוזרים לזה כעת כי הנושא הזה הוא מרכזי בפרשת השבוע וגם רואים במוחש שהנושאים שעל סדר היום התקשורתי תואמים להפליא לנושאי פרשת השבוע. שהרי הדגל אינו רק סמרטוט על מוט, דגל הוא מסר, הוא הכרזה על תכלית ועל יעד שאליו חותרים. ובשבוע האחרון אכן עלתה שוב השאלה מהי תכלית קיומה של מדינת ישראל ומהו היעד שאליו היא חותרת. יש בכלל יעד כזה? לאחרונה מתקבל הרושם שהיעד של מדינת ישראל הוא להקים את מדינת פלשתין, האמנם זהו יעד ראוי? לתכלית זו הוקמה מדינת ישראל? ולא שיש לי משהו נגד מדינה כזאת, שיכריזו מה שהם רוצים ושכל העולם יכיר בהם, זה לא אמור להיות עניין שלי. העניין שלי הוא הביטחון של היהודים בארץ ישראל והדרך לזכות בביטחון הזה עוברת דרך שמירה קפדנית על שלמות הארץ.
אני יודע שהאמירה הזאת כבר לא כל-כך פופולרית, אם בכלל היא הייתה כזאת אי-פעם, אבל מה לעשות שזה מה שאומרת התורה הקדושה וזו כמובן האמת. בכל אופן, העובדה היא שלעת עתה יש כאן לא מעט ערבים ואומרים שיש להם שאיפות כאלה ואחרות שאותן הם (ואנחנו) מפנים אלינו. הם גם קוראים לזה "שלום". הטענה שלי היא שעליהם לקחת אחריות לגורלם בלי קשר אלינו. רוצים מדינה - למה זה צריך להיות עניין שלי? אין לי שום עניין להפריע או להזיק להם, אותי מעניין רק שליהודים יהיה טוב כאן ובכל מקום. אלא מה - התנהלותם מלמדת שהם רוצים מדינה כדי שיהיה להם יותר קל להזיק לי, מעין מה שקורה בעזה ובלבנון - זו לא סיבה להילחם נגד הכרזת עצמאות שלהם, עלי רק לשמור על הביטחון ביתר נחישות, או ליתר דיוק בלי שום פשרות בסגנון של עצימוּת כזאת או אחרת, ואז לא משנה איך הם יקראו לעצמם.
נו, מותר לחלום לפעמים ואפילו אם ברור שהמערכת הנוכחית לא מסוגלת לדבר ולפעול בסגנון הנ"ל. ואדרבה, בינתיים ראינו לאחרונה פיחות ניכר במעמדו של דגל המדינה והתחזקות ניכרת למעמדו של דגל אש"ף. עד כדי כך שהוא הונף בגלוי בחוצות תל אביב בהפגנה נגד הכיבוש שנמשך כבר שישים ושלוש שנים... בלי שום תגובה של המופקדים על החוק להסתה הגלויה הזאת למרד נגד מדינת ישראל. זה הזכיר לי שכבר לפני לא מעט שנים, כאיש מילואים ב"צבא הכיבוש" לא כל-כך הבנתי את המלחמה שניהלנו נגד הגרפיטי בצבעי הדגל שלהם, שלא לדבר על הנפת הדגל עצמו, בעזה ובמקומות אחרים. לא הבנתי אבל מילאנו בדבקות את ההוראה להעלים כל זכר לדגל הזה. כי מסתבר שדגל זה דבר חשוב, והשאלה היא רק מהו המסר שלו.
הדגל פועל ומסמל את אחדות המחנה
בפרשת השבוע מדובר על חלוקת בני ישראל לארבעה מחנות ולכל מחנה הדגל שלו. כלומר, סביב כל דגל התקבצו שלושה שבטים: [ג] וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; אליו הצטרפו השבטים יששכר וזבולון. [י] דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה, לְצִבְאֹתָם; ותחת הדגל שלו חנו גם השבטים שמעון וגד [יח] דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, יָמָּה; השלימו את המחנה הזה שבטי מנשה ואפרים. [כה] דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה, לְצִבְאֹתָם; ביחד עם שבט דן היו השבטים אשר ונפתלי. לכאורה, מדובר על היערכות צבאית לכל דבר. ואכן, בני ישראל נקראים צִבְאוֹת ה' [שמות י"ב] וגם כאן בפרשתנו מדובר על דגלים החונים לְצִבְאֹתָם, אז מה העניין הגדול? ראיתם פעם צבא בלי דגל? אלא שבאמצע, בין ארבעת המחנות שהיו מסודרים בריבוע, חנה המרכז הרוחני של עם ישראל: [יז] וְנָסַע אֹהֶל-מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם, בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת; כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, אִישׁ עַל-יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם.
אולי החוקרים יאמרו שההיערכות במבנה ההיקפי הזה נועדה להגן על המשכן הקדוש מפני עמלקים למיניהם, אבל זה בטח לא המסר של התורה הקדושה, כי משכן ה' אינו זקוק לשמירה מפני אויבים. אין שום אויב שבכוחו לסכן את המשכן. וגם, שימת הדגש על הדגלים מלמדת שיש כאן מסר עמוק הרבה יותר. והמסר הוא האחדות, כמו שציטטנו לעיל: סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. מדובר בשנים-עשר שבטים שלכל אחד מהם יש את הדרך שלו בעבודת ה'; ראובן עובד את ה' בראייה, שמתגלה ביראת שמיים, שמעון עובד את ה' בשמיעה שזה התבוננות בגדולת ה' וכך הלאה. אלא שבעבודת ה', שום דרך אינה שלמה כשהיא לעצמה. יראת ה' לבדה, בלי אהבת ה', אינה מספיקה לעבודת ה' שלמה כשם שאהבת ה' אינה מספיקה בלי יראה. עבודת ה' שלמה, אפשרית רק כאשר כלולים בה כל כוחות הנפש, כל המידות יחד. שכל כוחות הנפש המיוצגים על-ידי י"ב השבטים יתכללו יחד ויהיו שותפים בחתירה לאותה תכלית, לאותו יעד.
שלושה שבטים בכל מחנה, מזינים זה את זה ומשפיעים זה על זה כך שנוצרת אחדות בלי שתהיה אחידות. כי כל אחד, כל שבט, ממשיך לעבוד את ה' אומנם בדרכו שלו, אבל תוך קבלת השפעות מדרכם של השבטים השכנים כך שכולם נכללים יחד בדרך לאותה תכלית. והתכלית, כאמור, היא סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. כל העיניים נשואות אל מרכז הקדושה וכל הלבבות שואפים להגיע לשם. לפי זה יוצא שהדגלים מייצגים את המכנה המשותף הגבוה ביותר האפשרי לכל מחנה, את המירב שאנשיו מסוגלים להשיג ועל כן את היעד שעליהם לחתור אליו. והצבת משכן העדות במרכז, בין ארבעת המחנות, מלמדת שכל המחנות אמורים לשאוף ועל כן גם לחתור אל אותו יעד מירבי המשותף לכל עם ישראל, היעד של התחברות לקדושה, לקבלת התורה מחדש בכל יום, בשמחה ובפנימיות.
אמנם אנחנו יודעים שלמרות כל האמור בפרשה ומוסבר לעיל בדבר חתירה של כולם ושל כל אחד אל המירב וכו', בפועל היו המון חריקות בדרך. היו המון תקלות שבהן התפתו לבקש ולדרוש דווקא את המכנה המשותף הנמוך ביותר וכך נגרמו צרות צרורות, כידוע מהמסופר בהמשך החומש שאותו מתחילים לקרוא שוב בשבת זו. נו, אם זה מה שקרה כאשר היה ברור לכולם שצריכים לחתור אל המכנה המשותף הגבוה ביותר ובדרך כלל גם חתרו לשם, ורק לפעמים התפתו גם לדברים אחרים, מה עלול לקרות כאשר מלכתחילה מסתפקים במכנה משותף נמוך ואפילו בנמוך ביותר? לא צריכים ללכת רחוק כדי לדעת את התשובה, מספיק שנסתכל על עצמנו במראה. כי מה שקורה כאשר מסתפקים במכנה המשותף הנמוך ביותר ואפילו הופכים את ההסתפקות הזאת לאידיאולוגיה, זה בדיוק מה שקורה אצלנו, הידרדרות לתהום שלא נגמרת.
בעבר, עמדנו לא אחת על העובדה שאנחנו משקיעים המון מאמצים, המון כוחות, בכל מיני עניינים שבכלל לא שייכים לנו להתעסק בהם כי הם לא תלויים בנו, כמו למשל הסכמי שלום עם השכנים, בעוד אנחנו מזניחים את מה ששייך לנו, את מה שכן תלוי בנו, את החינוך, הרווחה וכו'. והא בהא תליא, כאשר משקיעים בכיוון לא נכון, לא נותרים לנו כוחות לכיוונים הנכונים וממילא הם מוזנחים. התורה קובעת את התחומים, היא שאומרת מה תלוי בנו ועל כן הוא בגדר משימה שלנו ומה אינו תלוי בנו ולפיכך אין שום תועלת להתעסק בו. ורק בשבת שעברה קראנו ששלום בארץ יהיה כאשר בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. בפרשתנו התורה חוזרת על תחימת הגבולות וקובעת ברורות [ג', ל"ח]: וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת. לא מדובר במיתת בית דין אלא בידי שמיים. הגיע הזמן שנתחיל לפעול בתוך המסגרת שקובעת לנו התורה, כך נחבר שוב את הצינור שמזרים אלינו חיות ממקור החיים, הקב"ה.
