עשרות המתים ומאות הפצועים, גברים, נשים וטף, שנרצחו על-ידי ו/או בסיוע הפעיל של משוחררי העסקות הקודמות, השמות התמונות והקברים, זעקת ההורים, האחים והבנים נבלעת בדציבלים מחרישי האוזניים של מערכות ההגברה המקצועית שמפעילים יועצי תקשורת ומעצבי דעת קהל מגויסים ומתנדבים. גם העובדה כי הכניעה חסרת הפרופורציה עשויה להביא לגל סיטונאי של חטיפות איננה מהווה גורם שמעכב את ההתגייסות הטוטלית של התקשורת הישראלית לסוגיה.
הצונאמי העכור שיצרה שוטף ומכסה בגלי ענק את הניסיון המר של העבר ואת תחזיות העתיד, ועל גליו גולשים כל המי ומי בהפגנתיות מתוקשרת תוך הפרחת סיסמאות שקריות בשם המחויבות, האנושיות, הסולידריות ומה לא.
כן, יש משפחה וידידים שכואבים את הכאב ומוכנים שנשלם כל מחיר. זה מובן וזה אנושי. אך כציבור וכמדינה זה לא מוסרי. לפי שום קנה מידה מוסרי יהודי או כללי, איננו רשאים לסכן בוודאות את חייהם של עשרות אם לא מאות אזרחים וחיילים תמורת הפסקת הסיכון של יחיד, לא של אזרח, וקל וחומר של חייל שמהות שירותו ותפקודו הוא בגדר של סיכון חיים.
אנומליה פשתה בחברה הישראלית וגברה בשנים האחרונות ובמידה רבה הפכה לנוהג, שאזרחים משמשים חומת מגן לחיילים משום חשש לחיי החיילים הבנים. זה התחיל מהבריחה הלילית מלבנון, נמשך והפך לנוהג מושרש בנכונות מדינת ישראל לסכן לאמלל ולשבש את חייהם של עשרות אלפי אזרחים תוך פגיעה אנושה בחובתה ובריבונותה, על-ידי נכונותה לאפשר ירי של אלפי טילים ופצמ"רים על אזרחיה במשך שנים, ורצח מתמשך ללא הבחנה באינתיפאדות השונות. הגורם המרכזי לחוסר המעש, מעבר להתרפסות המדינית והחשש מהתפוגגות החלום הרטוב של השלום ההזוי, היה בשני המקרים החשש מאבידות רבות לצה"ל. ואז נולדה האקסיומה השקרית שאת הטרור אי-אפשר לנצח, עד שהוכח בג'נין וגם בעזה שצה"ל יכול לנצח אם נותנים לו. ובעזה לא נתנו לו. החלפת התפקידים היא תוצר של הנהגה שאיבדה דרך ואת האמון בצדקת הדרך. זו גישה מעוותת המסכנת את עצם קיומנו. למזלנו זה לא נדבק בבנינו, בנכדינו ובחיילנו.
לאור ניסיון העבר ותחזית העתיד, שחרורם של מאות רוצחים בפוטנציה, חלקם עם ניסיון שנכשל וחלקם עם קבלות על הצלחה, הוא מעשה בחזקת פשע לאומי. יש אמצעים שניתן להפעיל כדי להבטיח את חייו של גלעד, גם אם לא את חזרתו הביתה מחר.
לסיכום אני מנסה לחשוב על תסריט לא דמיוני במידה והעסקה תתבצע כדרישת החמאס.
בפרק זמן כלשהו יתבצע פיגוע שמבצעו הוא ממשוחררי עסקת שליט. אני מניח שמנהלי הקמפיין הזה, מבחינת לקיחת האחריות, חרטה ומסקנות לעתיד, ינהגו כמו אדריכלי אוסלו אחרי כאלף חמש מאות קורבנות השלום וכמו יוזמיו ומבצעיו של חורבן גוש קטיף אחרי הירי של אלפי רקטות שנחתו על ערי הדרום. ניחשתם. אין חרטה, אין אחריות, אין הסקת מסקנות. מי סופר את מחירו של השלום.
הם היועצים, המעצבים והדוחפים, הם בתודעה מאותו הכפר האורבני ההוא ללא הפסקה, מאותה אג'נדה. אותם העובדות לא יבלבלו. הניסיון והקורבנות לא יערערו להם את התזה. עבורם גלעד שליט הוא הזדמנות טובה לקידום המטרה האמיתית. הם כבר שחררו מאות במסגרת "צעדים בוני אמון". למחיר אין משמעות בדרך אל ההזיה.
