מדי שנה, בהישמע הצפירה, אנו עומדים לזכר ששת מיליוני האנשים שעמנו איבד לפני כ-60 שנה. אני מניחה כי לכולנו רצות בראש אותן תמונות מהתופת, מהזוועות ומהגיהינום, אשר התרחשו במהלך שואת יהודי אירופה. האירוניה העצובה היא, שהיום, בשנת 2011, שנים רבות לאחר שהעם היהודי ביסס לעצמו מדינה, צבא ורווחה, מצבם של הניצולים מאותו ג'נוסייד נוראי הוא בכי רע.
"הניצולים סובלים מרעב ומקור, מתגוררים בביתנים עם קירות מתקלפים ונזילות, ללא ביגוד אישי וללא ציוד מספק לחורף
1" - לא, תיאורים אלה אינם מתייחסים למה שאירע באושוויץ או בכל מחנה אחר ברחבי אירופה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אלא לכאן ועכשיו - ממש מעבר לפינת הבית שלנו - על מצבם של ניצולי השואה במדינת ישראל.
על-פי מחקר שבוצע עבור "הקרן לידידות", עולה כי כשליש מניצולי השואה בישראל נזקקים לסיוע קבוע בבעיות בריאותיות, סיעודיות וכלכליות, 50% זקוקים לסיוע כספי, 20% העידו כי הם סובלים מקור בחורף ו-5% סובלים מרעב וממחסור במזון. בבדיקת מצבם הרגשי והחברתי, עלה כי שיעור גבוה מהם (כ-40%) חשים בדידות בתדירות גבוהה, ושיעור דומה מתקשים לצאת מביתם לצרכי סידורים וקניות
2.
אינספור כתבות ומחקרים מראים שמצב הניצולים בארץ מחפיר. ובאופן מפתיע, אין דין ואין דיין. הארץ שותקת. איך אנו יכולים לישון בשקט עם נתונים ותיאורים כאלה שהובאו לעיל?!
דור ניצולי השואה, לצערנו, הולך ונעלם. הזמן לשינוי הולך ואוזל. כדי להציל את כבודנו כחברה המכבדת את שורשיה וכמדינה דמוקרטית הדוגלת בכבוד האדם - עלינו לפעול, ויפה שעה אחת קודם.
