להפריד הלכה מענייני המדינה?

על שולחן הממשלה עומד בימים אלה הצורך להחליט בעניין הצעת חוק חסינות לרבנים. לאחרונה, הרב שלום וולפא אמר כי יש לירות כדורי גומי על חיילים מפנים. בהזדמנות אחרת, שייח' מוסלמי פירסם בעיתון ישראלי בשפה הערבית פרשנות של פסוק 2: 154 בקוראן המהלל את השאהיד. זה קרה ב-2002. נניח לרגע שהוא היה קושר בין הפסוק לבין מוסר המלחמה של פלשתינים בשטחים בעימותיהם עם חיילי צה"ל. האם במקרה כזה דברי השייח' היו עומדים בגדרי חופש הביטוי? האם הרב דב ליאור וחברי הכנסת המבקשים לחוקק חוק חסינות לרבנים מפני הבעת דעה הלכתית היו סובלים את "דעת התורה" של השייח' בשם חופש ביטוי לאנשי דת? האם חופש הביטוי ראוי שיחול גם על האימאם ממסגד שיהאב אל-דין בנצרת שנעצר לאחרונה לאחר שממסגדו יצאה חוליית ג'יהאד עולמי שבין שלל מעלליה רצח נהג מונית יהודי (הארץ, 7.11.10)? הרבנים שפרסמו או שהסכימו עם תוכנו של הספר "תורת המלך", טוענים שחופש הבעת הדעה המותר לאנשי אקדמיה ופוליטיקאים צריך לחול גם על רבנים. ההבדל בין רבנים ושייח'ים לבין אנשי אקדמיה ופוליטיקאים הוא שהראשונים מדברים בשם האל והרגש הדתי בעוד האחרונים מדברים בשם הרעיון, או ההיגיון (האנושי, לא השמיימי). בעיה נוספת היא שאחרי אנשי הדת נוהים מאמינים שדבר המנהיג הרוחני שלהם הוא צו "עשה". פרסום חיבור הלכתי שהמאמין יכול להבינו בהקשר קונקרטי ועכשווי, בין אם המחבר רמז להקשר הזה, התייחס אליו במפורש, או נמנע מכך - עלול להביא לאלימות ולהרג. כאשר מדובר בפרשנות דברי המחוקק השמיימי לא ניתן לצפות או לשפוט מתי דברי השייח' או הרב יגרמו במבחן של "ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור" (לפי חוק ההסתה) להרג חפים מפשע ומתי הדברים פורסמו מתוך כוונה להסית לגזענות או לאלימות. לא כל תלמידיהם וחסידיהם של שייח'ים ורבנים ערים לכלל "שבעים פנים לתורה", ולכן מרחפת סכנה מוחשית שיהיו ביניהם כאלה שיתרגמו את פרשנות רבניהם למעשים. החקיקה הקיימת נגד הסתה או גזענות איננה מתאימה לאתגרי השעה שבה מנהיגים דתיים הם בבחינת מורמים מעם המשתמשים בטקסטים הנתפשים כדברי אלוהים חיים ושתלמידיהם יכולים לעיתים להבין מן הדרש יותר מהנאמר בפשט. הצעת החוק הנחוצה איננה אפוא זו המוצעת על-ידי ח"כ מיכאל בן-ארי ואחרים, והנתמכת על-ידי המפלגות החרדיות. מתבקש חוק האוסר על פרסום פסק-הלכה, דעת-תורה (בין שהיא מנומקת אם לאו), פתווא, או עמדה הלכתית פרשנית של בעל סמכות דתית, שמשתמע מהם שמקורות הדת מתירים (או ממליצים על) פעולות שחוקי המדינה אוסרים (רצח, הריגה, אפליה על-רקע דת, גזע, לאום, מין וכיו"ב). בנוסף, על רבנים ואימאמים עובדי מדינה ורשויות מקומיות ייאסר להביע בפומבי עמדות בענייני מדינה, והם יובאו לדין משמעתי במקרה שיעברו על איסור זה. אנשי דת שאינם עובדי מדינה או רשות מקומית, יוכלו להביע דעה פוליטית כמו כל איש ציבור אחר מבלי לקשור אותה לדברי תורה. אם הם יסיתו לגזענות ולאלימות - דבריהם ייבחנו לפי חוקי ההסתה הקיימים. ההפרדה בין עמדה פוליטית אישית לבין עמדה הנשענת על מקורות ההלכה היא פעולה חינוכית חשובה. הציבור וקהל התלמידים ילמדו בהדרגה שדעתם של אנשי דת בענייני מדינה היא כדעת כל אדם אחר. הצדקה נוספת לאיסור שימוש בטקסטים דתיים הסותרים את חוקי המדינה גלומה בקושי שיש לרשויות האכיפה והמשפט להוכיח את הכוונה הפלילית של אותם אנשי דת ואת העובדה שחלק משומעי דברי אנשי הדת יכול להבינם כמעודדים את נטילת החוק לידיהם. החוק המוצע הוא אפוא צורך השעה בישראל והוא אף יכול להיות בבחינת "אור לגויים" משום שמדינות רבות אחרות נתונות לאותה סכנה, ובכללן מדינות מוסלמיות המבקשות להיות דמוקרטיות.