במסדרונות הערוץ הראשון של הטלוויזיה ובאח המצליח יותר שלו -
קול ישראל - שומעים לאחרונה את המילה חזון. אולי זה יו"ר הרשות הטרי יחסית ד"ר אמיר גילת המזמין גולשים ברשת "לשלוח הצעות ורעיונות" באשר לתפישת השידור הציבורי ואולי זה רגע של אמת בשאלה להיות או לא להיות שאם להיות - איך להיות.
אז בוא נראה ד"ר גילת מה החזון הפרטי שלי כמשלם אגרה. השאלה האם יש לו סיכוי להפוך למציאות טעונה פוסט נפרד. אם לסכם במשפט אחד אני רוצה מרחב מוגן מ
האח הגדול. "מרחב מוגן" יצירה קולנועית ישראלית וגם תחום בו אינך חשוף לטילי בידור. "האח הגדול" - יכול להיות טיל בידור או סתם אישיות פוליטית קובעת מי ישדר מה על-פי מפתח קישורים בלבד.
נתחיל בעובדות.
א. האגרה היא מס שהוא מכה. אני משלם אותה מפני שאני מאמין בשידור ציבורי - אבל משלם אותה בחירוק ארנק ובתחושה שיש תמורה חלקית לאגרה.
אני מעריך כי הציבור הרחב חייב להבין מה יש בשידור הציבורי שאין באחרים - ולרצות בו. אם להשתמש במילה טעונה - לרצות בו אותנטית. לא מפני שאומרים לו שהשידור הציבורי חשוב. מפני שהוא מרגיש שהוא זקוק לשידור הזה. שיש בו משהו - שאין לאחרים.
ב. ערוצי הרייטינג מחזיקים צוותי חדשות יעילים - אך שידורי התוכן שלהם עושים לי פריחה. אני מחמיא כאן באמירה שידורי תוכן. אני מדבר על אייטם ועוד אייטם של בידור - עליק. האח הגדול ואחותו הקטנה.
יש להם קהל - ואני לא מזלזל בו ובצרכיו. כל אחד וכוס התה שלו. אני רוצה תוכן אחר. עמוק. איכפתי. דעתני. משמעותי. לא עושה חשבון. מצפצף לעתים. לא תלוי. לא קצר נשימה. לא עובר דרך לשכות שרים. לא עובר דרך משרדי פרסום.
אני רוצה תוכן יצירתי - קולנועי או עיתונאי אמיתי. מושקע. אני רוצה שידורי תוכן המגדלים דור צעיר של יוצרים בלי ללמד אותם איך להתחבר קודם לפיטמות ההון והשלטון. אני רוצה רגעים נוספים מן הסוג בו החליט הערוץ הראשון - לבדו - להקרין את "שיטת השקשוקה".
ג. אחת הסיבות להצלחתו של הרדיו הציבורי היא הנשימה הארוכה של חלק מן התוכניות והדעתנות הלא מפחדת של חלק מן המגישים. הם גדלו בחממה מוגנת וחלקם קיבלו אישור "בתוכניות אישיות" - גם כשהן יומני חדשות - להביע עמדה.
כשהעמדה הזאת נשענת על בסיס של אמינות עיתונאית מקצועית מוכחת לאורך שנים - היא משדרגת לי את השידור גם כשאני לא מסכים לה. אני רוצה לראות אותם ממשיכים ליצור במרחב מוגן. אני רוצה לראות אותם מדביקים בדעתנות העיתונאית שלהם גם את הערוץ הראשון - ככל שמדובר בדעות.
החדשות - רק מופת של סיקור אוביקטיבי. גדלתי על אסכולה המחנכת שסיקור חדשות אוביקטיבי הוא משימה אפשרית. למדתי בשטח שהיא אכן כזאת. שלא יספרו לכם אחרת.
ד. אני רוצה לראות עובדים לא מפוחדים. לא מבוהלים. לא ניתנים לפיטורין בהודעת אס.אמ.אס. מסוגלים לכתוב בלי שגיאות כתיב. מסוגלים לומר "לא" או לפחות "כן אבל" לעורך מבלי לחשוש לעתיד המשכנתא. וכל זאת גם לפני שהפכו לפרימדונות טאלנט.
אני רוצה לראות אותם בשידור הציבורי. לשורות המועסקים בתעשיית התקשורת הפרטית או במתפרות הקופי פייסט של הרשת אין שיריון הגנה שכזה. להסיר ספקות - אני רוצה בשיריון ההגנה לא כעילה לשנת ישרים מקצועית. אני מאמין שניתן לרוץ איתו מול מתחרים - מהר יותר. עיתונאי זה אופי. עיתונות מטפחת אינדיבידואליסטים. מערכת נכונה יודעת להגן עליהם.
ה. אני רוצה לראות תלונות של שרים. ראשי ערים. בעלי שררה. בעלי הון - זורמות ללשכת היו"ר. הן המדד הטוב ביותר לכך שהשידור הציבורי עושה את תפקידו. מרגיז. מעורר. דורך על יבלות. חוקר. אני רוצה לראות שיח ציבורי בבוקר שאחרי שידור ציבורי.
לא פאנל מאולץ בכנס אילת (כל הזכויות שמורות). לא דיון אקדמי. שיח ציבורי בתקשורת הנובע מכך ששידור זה או אחר נגע והזיז או הרגיז. העלה נושא לדיון. קרע מסכות. הרים מסך. אני לא רוצה לראות שידור מתחנף. מסתגל.
ו. אני רוצה שידור ציבורי מחובר לכל ערוצי המדיה החדשים. אני רוצה אותו בכל המרחב האפשרי שבין האנדרואיד לבין האיי-פד האחרון. זמין. מותאם גם לאלה שקולטים את המסרים שלהם בתנועה ורוצים אותם במתכונת מהודקת - לפני שיתמסרו לצלילה עמוקה יותר בזמן שלהם, בכייף שלהם ועל המסך שהם יבחרו בו.
ז. לפעמים - אתה קולט את האוירה והראש מקלסתר פניו של מגיש או מנימת קולו של שדר: טוב לו או שהוא בא לדפוק שעון. הוא עצמאי בשטח - או שהוא פתח את המייל ומצא שם רמז עבה מהבוס המחובר ללשכה שמחוברת ללשכה.
אומרים לי שצריך לסגור את השידור הציבורי ולפתוח אותו מחדש. לשקשק אותו ואת הד.נ.א שלו מן היסוד. בתרחיש כזה פתיחה מחדש עלולה שלא לבוא. יש בשידור הציבורי יוצרים שיכולים להפוך את החזון לרייטינג. יש נשים ואנשים שיכולים ליצור מרחב תקשורתי מוגן מכל אח גדול.
מגיע להם.
מגיע לנו.
