מעטים הם המשוררים, שהעזו לגעת בעצבים הרגישים של הקונפליקט היהודי ערבי, כפי שעשה זאת המשורר אבות ישורון בשיר דֶּבְּקָה בצירוף המלים "שִׁיבַת הַצֹּאן" על משקל הצירוף "שִׁיבַת צִיּוֹן". אבות ישורון חדור הזדהות מוחלטת עם שיבת העם היהודי לציון, אך הוא מתריס מתוך כאב על כך, שהשיבה לא בחלה בפגיעה במי שחי כאן. שירתו מאתגרת את החברה הישראלית ומציבה לה תמרורי דרך מוסריים. תמרורים התובעים ממנה לפסוע רק בנתיבים המחייבים לא ליצור מציאות, שלצד "שִׁיבַת צִיּוֹן" אנחנו נהיה אלו, שמונעים ממי שחי כאן את "שִׁיבַת הַצּאן". בל נהיה אנחנו השבים לציון, המונעים ממנו לחזור למה שהיה בית למגוריו ומשכן לצאנו . אבות ישורון כואב את כאבה של האשה הפלשתינית - "וּבַדֶּרֶך נָדְדָה גָּ'אמִילָה . וַתִּדֶר שְׁמָהּ : שִׁיבַת הַצֹּאן". ההזדהות של אבות ישורון עם החלוצה העברייה הבונה חיים חדשים בארץ חדשה, בארץ ישראל, משתלבת בהזדהות עם גורל כואב של האשה הפלשתינית, המוצאת עצמה מגורשת מביתה, מהבית בו נולדה. וכאשר היא מממשת את זכותה לחזור, העיתונות העברית, בראשית שנות קיומה של המדינה, הכתירה אותה כמסתננת. כך התנהלו להן שתי מערכות, האחת - פלשתינית המחרפת את נפשה לחזור אל הבית ממנו רבים גורשו ורבים נסו על נפשם. השנייה - המתירה את דמם של השבים את שִׁיבַת הַצּאן ויורה לעברם , כי הם משיגי גבול - "מסתננים". עד היום זכורות כותרות החרפה בעיתונות העברית מתחילת שנות החמישים על הרג "מסתננים", כאשר למעשה דובר במשפחות שלמות העושות את כל המאמצים לחזור בדרך לא דרך אל הכפר בו נולדו , בו נולדו הוריהם, סבים וסבתות. בשיר "רַאחַת" - שבתרגום לעברית הוראתו "הָלְכָה" עם קונוטציה ברורה של המילה "בָּרְחָה" - נשמעת הזעקה העצורה של משורר עברי, שאינו משלים עם מציאות המחייבת את האשה הפלשתינית ללכת מביתה. לברוח מביתה. ב-1950 אבות ישורון הוא קול כמעט בודד בשירה העברית, הזועק את זעקתה של ג'אמילה הרוצה לחזור לביתה . הוא שופרן של כל הג'אמילות ומשפחותיהן הנאבקות למימוש זכותן לשוב למקום בו נולדו, למולדת. אבות ישורון אוהב את שרה והגר. אוהב את האמא העבריה ואת האמא הערביה. לצד האם העבריה גם האם הערביה היא מושא הערצתו, לכן מצא עצמו מנודה שנים רבות בשירה העברית , ועל כך אני מצר. אנחנו פוגשים משורר הכואב את האסון, שפקד את העם היהודי בשואה, אבל הוא גם כואב את האסון שפקד את העם הפלשתיני, ועל כך הביקורת הממוסדת חבטה בו קשות. שנים רבות לא יכלו לסלוח לו. בשיר "יום העז" מגורשת העז, אם הגדיים. בניה של האם זוכים לשם יחידאי בשפה העברית "שְׁבִיבוֹנִים". חוקר הספרות,חגי רוגני, בספרו "מול הכפר החרב" מעלה גרסה מעניינת לשם "שביבונים" , כנראה היא גזורה מהמילה הערבית "שביבא", שהוראת בעברית - "נוער". אנחנו כחברה עצמנו עיניים לנוכח כאבם של האם ונעריה, כאבם של החיים איתנו על אותה כברת ארץ. לפנינו שירה המגישה כתב אשמה קשה לכתובתה של החברה הישראלית - חברה ששואה איומה פגעה בה, היא הייתה מחויבת להתגייס ביתר נמרצות למניעת שואה מעם אחר שחי כאן, ולא לתת יד למחיקת מאות מכפריו. ב-1948 היה אבות ישורון חייל בחטיבת כרמלי. תקופה ארוכה שרת בגליל העליון באזור עמק החולה. לאחר המלחמה התגייסה מדינת ישראל למפעל המגלומני המיותר של ייבוש אגם החולה . מפעל שקבר מליוני שקלים וגרם הרס לאחד המקומות הקסומים בישראל. יותר מדי מאוחר הודו כל גורמי הממשל , שיבוש החולה גרם נזק בל יכופר לחקלאות. אך בעיצומו של יבוש אגם החולה כל העיתונות נרתמה לפאר להלל ולקלס. מול שיכרון מפעל הייבוש נשמע רק קול בודד "ומעצבן" של משורר שנדחק לקרן זווית, אבות ישורון, שביטא את כאבו לנוכח הטבח, שמבצעת מדינת ישראל בטבע תוך פגיעה בחיות נדירות ובצמחיה נדירה . אך הוא גם היה קול בודד , הכואב את ההרס והמחיקה של הכפרים הערביים סביב האגם וגירוש תושביהם, שחיו עשרות שנים על גדות אגם החולה. ישורון הוא קול בודד בשירה העברית המוחה נגד גירוש הכפריים והבדוויים מדרדרה וירדה , אי-אפשר להשתחרר מהאנלוגיה בין הרס הכפרים וגירוש התושבים לבין ייבוש האגם וטבח הדגים ובעלי החיים הנדירים כמו "בַּהֲמוֹת" הרי הוא הג'מוּס - "בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָה יַרְדָּה , אֵלֶם עֵדִים הַדָּגָה מִמּוּלָהּ . וְכָל הַלַּיְלָה קָרָאנוּ דַּרְדַּרָה, דַּרְדַּרָה . קוֹלֵנוּ אָבַד בְּאַגְמַת הַחוּלָה ...בַּעֲלַת מוּם הַחוּלָה , אֲחוֹתָהּ שֶׁל כִּנֶּרֶת, חוֹלָה בַּעֲלַת מוּם, לַמָּוֶת נִגֶּרֶת! " מתוך השיר "אֲנִי בִּרְחוֹבִי". ניכר שהעוול שנעשה לפלשתינים בכפר דרדרה בוער כאש בעצמותיו של אבות ישורון . הוא משתמש בסמלים ובמטענים ציוניים כמו "צִיּוֹן הֲלא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ" משירו של יהודה הלוי , כאשר הוא שואל, צועק, מוחה על עוול, שניתן היה למנוע אותו ולא לבצעו כלפי האוכלוסיה הערבית. היה זה מעשה פשע לחרוש את דרדרה שעל שפת החולה . כשם שהיה זה פשע לחרוש מאות כפרים אחרים , וכשבוצע המעשה הנפשע , חובה עלינו לפעול כדי לתקן את המעוות. והתיקון הזה חייב להיות התיקון שלנו , בניה של מדינת ישראל בעשור השביעי לחייה. ישראל, חפצת החיים המוסריים וההומאניים היא זו שחייבת לצעוד לעבר הסדר, תוך כדי נטילת אחריות לעובדה שהיו כאן אנשים שנעקרו מבתיהם. וספטמבר 2011 זו הזדמנות פז לתקן את העוול. התיקון מחייב לקחת אחריות לתוצאה, שמאות אלפים נותרו בלי בית, בלי זכות לממש את זכותם לחזור לבתיהם, כפי ששמורה לכל אזרח ששיך לעם שהובס במלחמה. ואם נקדים מה טוב.