אני נזכר עכשיו בערב אחד בתחילת חורף תשנ"ה (1994). נסעתי לשבו"ש ('שבוע ישיבה') ביצהר יחד עם ניר, החברותא שלי בישיבת עתניאל. במשך היום התלמידים ניגנו, הכינו חביתות וטוסטים, ופה ושם גם קצת למדו במתחם הישיבה בקבר יוסף. בערב הגיע האוטובוס והסיע את כולם ליצהר. בלילה התקיים שיעור בביתו של רב צעיר שלא הכרנו. איש צנום עם עיניים גדולות ובוערות, שענה לשם איציק שפירא. השיעור נפל בדיוק ביום שבו נפרד הרב שפירא מקולקציית בגדי המתנחל, ועטה על עצמו חליפה וכובע של חסידי חב"ד, כהזדהות עם מורו ורבו הרב יצחק גינזבורג. באמצע השיעור נפתחה הדלת בסערה ואחד מתלמידי הישיבה פרץ פנימה, מתנשף, אדום כולו מזיעה וממאמץ. "מה קרה?", שאל אותו רֶבּ איציק בשוויון הנפש שהפך לסימן ההיכר המפורסם שלו. "אל תשאל", ענה התלמיד. הבחור לקח רגע ארוך להירגע ולהסדיר את הנשימה, "הגיעה משטרה". אני וניר הבטנו זה בזה בתימהון, מנסים להבין מה כל כך חריג ומפחיד ומוזר בניידת משטרה. אחד התלמידים שהבחין ב'צעירוּת' שלנו נענה: "חבר'ה, אתם חדשים פה, אבל אם תישארו מספיק זמן כבר תבינו הכול". אבל לא נשארנו מספיק זמן.

מה העמדה שלך בנוגע לפעילויות תג המחיר?

"התובנה הבסיסית היא שיש כאן מלחמה בין עם לעם, בין קולקטיב לקולקטיב. הגישה של התרבות הפוסט-מודרנית שמתעלמת מהקולקטיב ובוחנת כל אדם כפרט היא עצימת עיניים והתעלמות מאמת פשוטה, שאגב, גם הערבים שותפים לה. יש מאבק על הארץ בין עם ישראל לבין האומה הערבית. המלחמה היא לא רק מול מי שמחזיק את הרובה אלא גם מול העם שלו. "צריך לזכור שפעולות התגמול הן לא המצאה שלנו אלא של דוד בן-גוריון ושל אריאל שרון. בן-גוריון המציא את תג המחיר כשאמר שאם אנחנו לא יכולים למנוע את התקפות הפדאיונים, אז נמרר להם את החיים בחזרה. זקני עפרה שהיום מבקרים אותנו ניפצו בשנות השמונים זגוגיות בכיכר השעון ברמאללה אחרי שזרקו עליהם אבנים. זה נכון שמי שאמור ליצור את ההרתעה זה מדינת ישראל. הבעיה היא שהיא מתנערת מדברים שהיא מחויבת לעשות ולא עושה".

בנושא הזה החולקים עליך יטענו שגם אם עיקרון הנקמה הוא לגיטימי בתנאים מסוימים, הרי שזו משימה של מדינה ולא של יחידים. למדינה אסור לתת לכל אחד לבנות במה לעצמו. אבל גם לפי קו המחשבה שלך קשה להבין חלק גדול מאירועי תג המחיר. יש מקרים שבהם פעילי תג המחיר פוגעים בכפר שתושביו הוציאו פיגוע כנגד יהודים, כמו הפעילות בעוורתא לאחר רצח משפחת פוגל. במקרים כאלו רוב הציבור מקבל את הפעילות בהבנה מסוימת, אולי אפילו באהדה שבשתיקה. אבל רוב אירועי תג המחיר הם בעקבות פעילות של הצבא או של המנהל האזרחי כנגד יישובים לא מוכרים. המנהל הורס קרוואן בעלי עין, ובעקבות כך שדה פלשתיני ליד יצהר עולה באש. זה כבר נתפס כהשחתה מוסרית - כי ניתקתם את הקשר בין החטא לעונשו.

"קודם כול אני חייב לומר שהקול היהודי מסקר את האירועים כמו כל כלי תקשורת. אני לא עובד כדובר של תג מחיר, אבל כעיתונאי אני חייב לסקר אותו גם אם לפעמים אני מסתייג ממנו. זה נכון שהסיקור שלנו באתר הוא לרוב לא בנימה שוללת, לא כמו ב-ynet ששם יכתבו ש'המתנחלים התפרעו'. אבל לשאלתך, אני מודה שלפעמים גם אני מסתייג מפעילויות תג המחיר. באופן אישי אני לא אוהב את כל הפעילויות של פגיעה בערבים. אני לא חושב שזה גבורה להרביץ לערבייה בתחנת אוטובוס בירושלים, אבל עם זאת חשוב תמיד לזכור את התמונה הכוללת".

אתה רומז לכך שיש ויכוחים אצלכם בתוך המערכת?

"כן. יש עמדות שונות אצלנו. ויש גם שאלה נפרדת, והיא איך להציג את הדברים לאחר שנעשו גם אם אנחנו חושבים שהם לא היו צריכים להיעשות. יש אצלנו מישהו שמתמקד בסיקור של תג המחיר, ואני לפחות שמח שזה עושה לו הרבה 'חיות' והתלהבות. גם כשאני מסקר אני לא מביא את הפרשנות שלי אלא את הפרשנות של מישהו אחר".

אירועי 'תג מחיר' יצרו מציאות חדשה שבה כל פעילות כנגד ההתיישבות הופכת לאופרציה מאוד יקרה ומורכבת. לאחר כל פינוי מוכרזת כוננות "פטיש כחול" שדורשת פריסת סד"כ גדול מאוד של כוחות בגזרה במטרה למנוע אירועי תג מחיר, מה שדורש היערכות כלכלית ולוגיסטית מסדר גודל אחר לגמרי. הפינויים הפכו ליקרים הרבה יותר ולמורכבים הרבה יותר. זו השיטה שלכם לייצר הרתעה מנהלית?

"זה נכון, אבל צריך להבין את העיקר. החידוש הגדול בעיניי הוא שהיהודים נקהלו ועמדו על נפשם. המשטרה והשב"כ מסרבים באופן מערכתי להתמודד עם בעיות, כמו בעיית ההתבוללות וההטרדות של צעירות יהודיות בידי ערבים בערים המעורבות. אם יש יהודים שלוקחים על זה אחריות אני חושב שזה מעשה חשוב שצריך לסקר. "בעיה קשה נוספת היא המשת"פים שהשב"כ משכן בתוך השכונות היהודיות וסוגר להם תיקים. יש עכשיו מקרה מדהים של בחור שהותקף סתם כך על-ידי שלושה ערבים ברובע המוסלמי. במקרה הוא היה אלוף הארץ באגרוף נוער, ולמרות שהם דקרו אותו בבטן הוא הצליח להשכיב את שלושתם ושלח שניים מהם לבית החולים. הוא הגיש תלונה והתוקפים נעצרו. במהלך הטיפול בתיק עורך הדין שלו ביקש מהפרקליטות לצלם מסמך. ממש במקרה הוא עלה על מסמך חסוי שהגיע מפרקליטות המדינה שמורה לגרוס את התיק בטענה ש'אין בו עניין לציבור'. זה הדהים אותו והוא חקר את העניין, וגילה שהתוקפים הם בני משפחה של משת"פים שהשב"כ שיכן בפסגת זאב".

"הקול היהודי" קם לפני כשנה וחצי, בשלב ראשון כאמצעי קשר פנימי בתוך ההתיישבות שנועד בעיקר להזעקת צעירים לפעילויות מחאה כנגד הריסת יישובים לא מוכרים. בהמשך, עם הדרישה מהשטח, החליטו היזמים להפוך לכלי תקשורת לכל דבר ועניין. "אני הצעתי להקים את האתר, ובמשך שנה שלמה תפעלתי אותו בהתנדבות", מספר ל'מקור ראשון' אברהם בנימין, עורך אתר 'הקול היהודי'. "אחר כך הבנו שזה עסק רציני, שדרגנו את הפלטפורמה והתחלנו להעסיק כתבים בשכר. מי שפרסה את חסותה על האתר הייתה תנועת 'דרך חיים' של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. הם היום מממנים את האתר. "הקול היהודי מנסה להביא את הקול של הציבור היהודי בארץ ולא רק בנושאי התיישבות. אנחנו שואפים להראות את התמונה הגדולה, את המצב שבו המערכת השלטונית פוגעת באופן שיטתי באינטרסים של העם היהודי בארץ ישראל. אבל יחד עם זאת, אנחנו כלי תקשורת לכל דבר שמסקר תופעות ומביא דיווחים מהשטח מבלי לשפוט אותם. סיקור זה סיקור".

האם זו לא היתממות? הרי באתר שלכם יש תיעוד מפורט של כל אירועי תג המחיר שהיו, ולפעמים גם כאלו שיהיו. היכן עובר הגבול בין כלי תקשורת שמסקר פעילות שנויה במחלוקת, לכזה שבאופן עקיף מעודד אותה ואולי אף מתאם אותה?

"זה לא מדויק. אתה אף פעם לא תמצא אצלנו יצירת פרובוקציות או תיאום לפעילות בלתי חוקית כמו מה שעשו ערוץ 1 עם ארגון אי"ל המדומיין של אבישי רביב. אנחנו עושים עבודה עיתונאית מקצועית ויש לנו אפילו ייעוץ משפטי. זה נכון שמטבע הדברים 'הקול היהודי' הפך לכתובת טבעית עבור יהודים שלוקחים אחריות בתחומים שבהם המדינה מתנערת מאחריותה, ומכאן רמת העידכון הגבוהה אצלנו לכל מה שמתרחש בשטח. אנחנו מסקרים את הדברים במבט רחב: המאבק על הארץ מול הערבים ביו"ש, המאבק נגד התבוללות בערים המעורבות, המאבק מול הממסד בנושא של דרך הפעלת השב"כ והשיטות הפסולות לגיוס הסייענים. בסוף, ההבדל בינינו לבין ערוץ 2 הוא שאנחנו גם לוקחים אחריות ולא רק מקטרים".

אחד המהלכים שקוממו עליכם רבים היה עידוד ההפגנות מול ביתם של קצינים או פקידים בכירים בשירות הציבורי שאיתרע מזלם והם דתיים או גרים בהתיישבות. הטענה כלפיכם היא שאתם מחפשים את המטבע מתחת לפנס, שקל לכם יותר למרר את החיים למתנחל או לדתי שילדיו לומדים במוסדות דתיים, גם אם האחריות שלו לפעולות השלטוניות היא נמוכה.

"האמת היא שהייתי רוצה להתעסק בכולם, גם בראשי המערכת החילונים שקובעים את המדיניות. אבל קודם כול יש לנו מגבלה רצינית של כוח אדם. המשאבים האנושיים שלנו מאוד מצומצמים. גם ברמת היכולת המקצועית של הכותבים התחלנו מאפס. לי אישית לא היה שום ניסיון בעריכת תחקירים. "אבל אני רוצה גם לומר משהו לגופן של טענות. אני באמת חושב שהפקח מעפרה הוא בעיה גדולה יותר מאשר מייק בלאס, לדוגמה. כי בשם מה אני דורש משרון לא לעקור את גוש קטיף? בשם מה אני נאבק על מניעת הריסת היישובים ביו"ש? אם מאחורי עומד ציבור מגובש אז יש על מה לדבר, אבל אם החברים שלי והשכנים שלי קודחים את החור בספינה אני לא יכול לבוא בטענות לגורמים חיצוניים. אני לא יכול לדרוש מהמערכת להיות יהודית כשהיא עונה לי 'טול קורה מבין עיניך'".

אז מה העניין, אתם מנסים לגרום לציבור הדתי והמתנחלי להיות 'טהור' ו'גלאט'? להכריח את כולם ליישר קו עם העמדות שלכם?

"לא מדובר ביישור קו. אני חושב שבהחלט יש עניין בהצגת חזית אחידה בנושאים הקריטיים והבוערים שעליהם יש קונסנזוס. לא יכול להיות שקצין חילוני שאנו טוענים כלפיו 'איך אתה משתתף בפשע כנגד האינטרסים של היהודים?', עונה לי - אתה בא אליי בטענות? יש לי חבר קצין ומתנחל שגם הוא כזה. כל אחד כזה נותן כוח עצום למערכת. משפחת ואך מעלי, לדוגמה, לא יכולה להתנהל כאילו גירוש יהודים מחומש הוא מעשה מוסרי. אם מג"ד מהמשפחה מפקד על גירוש אז שלא יבוא בתלונות על כך שמפגינים לו מול הבית. אני מאוד מזדהה עם מה שכתב הרב יצחק גינזבורג שצריך לתקן את המציאות במעגלים. המעגל הראשון זה אני, השני זה המשפחה והקהילה שלי, רק אחרי זה צריך לפנות החוצה למעגלים רחבים יותר".

בוא נחזור לאירועי השבוע. מה הייתה העילה לפשיטה ביום שני?

"זה היה אירוע גדול מבחינת המשטרה והשב"כ. מפקד המרחב יעקב שבתי פיקד על הפשיטה, והשתתפו בו אפילו ניידות משטרה מחברון. הם פשטו במקביל על הבית שלי, של אלחנן גרונר ושל אוריה כהן. לגבי אלחנן זה ברור. לפני שבוע הוא צילם את הפינוי האלים והאגרסיבי שהיה בעלי עין. הם עצרו אותו בצומת תפוח באשמה שהוא השתתף בשריפת רכבו של מפקד תחנת בנימין. אבל הצלם של ערוץ 10 הקליט במקרה שוטר שאומר בקשר שצריך לעצור את גרונר כי יש לו סרט הקלטה, וכך נחשף השקר של המשטרה. המשטרה החרימה לו את המצלמות ואת המחשב הנייד והוציאה הודעה שהוא נחשד בהצתה, אבל בבית המשפט הוא שוחרר לאלתר. "אליי הם פרצו לבית ב-04:30, ערכו חיפוש והחרימו את המחשב. הם נכנסו גם לבתים של אנשים שאין להם שום קשר ל'קול היהודי' ובדקו תעודות. הבת שלי התעוררה בבהלה ושאלה - מי אלו האנשים האלה? אמרתי לה שהם שוטרים. אז מה הם עושים פה - היא שאלה. בסוף לקחו אותנו לתחנת המשטרה, חיכינו כמה שעות עד ששוטרי החקירות הגיעו, נחקרנו במשך עשרים דקות ושוחררנו".

על מה חקרו אותך?

"הם טענו שלפני חצי שנה פרסמתי תמונה של רכז שב"כ באתר רוטר. שאלתי את הקצין שנכנס אליי הביתה, רב-פקד גיל דשא, למה פרצתם אליי באמצע הלילה? למה לא ביקשתם ממני להגיע לחקירה באריאל? בעיניי זוהי התנהלות היסטרית ואלימה, וניסיון לסתימת פיות. זה מוכיח שהאינטרס שלהם הוא לא לשמור על החוק, אלא להלך אימים על כלי תקשורת לגיטימי שלא מיישר איתם קו. גם בבתי המשפט הם אף פעם לא מתמודדים עם הטענות של הנאשמים. תמיד באמצע הדיון מגיע נציג השב"כ ומציג לשופט 'מידע חסוי' שעורך הדין שלך לא מקבל אותו ואין לך שום דרך להתגונן בפניו. "לכולם ברור שהעילה הנוכחית הייתה כמובן המסמך השערורייתי של תא"ל ניצן אלון. אלון הורה למפקדים באוגדה לבדוק האם יש להם חיילים מהתנחלויות או חיילים דתיים שעשויים להדליף מידע על כוונות להרוס ולהעביר אותם לתפקידים שבהם הם לא ייחשפו למידע מבצעי. המסמך הזה הגיע איכשהו לכתבים ובשב"כ זעמו עלינו".

יש לך ביקורת כלפי השב"כ?

"השב"כ הפך מכלי חשאי ורב יוקרה לארגון הרבה יותר גלוי שמתנהל בצורה כושלת ולא מוסרית. חוסר המוסריות של האנשים שלו פוגע בעבודה שלהם מול המגזר היהודי. הם סוחטים אנשים שנמצאים במצוקה, מתעסקים בנושאים של הפרות סדר שאמורים להיות בטיפול המשטרה. זו התנהלות של גוף מוטה שעושה עבודה של המשטרה. אם ילד בן 14 שיושב בשבות עמי, לדוגמה, נקרא לשיחת אזהרה כל שני וחמישי, הם לא יכולים להגיד שהפעילות שלהם מגינה על בטחון המדינה".

אתם מנסים להגיע לאיזשהו דיאלוג מולו?

"כעיתונאים אנחנו מנסים להיות מאוד הוגנים מול הגופים שמולם אנו עובדים. יש כאלו שרואים בממסד אויב של ממש, אבל אני לא רואה את זה ככה. אם אני עובד על כתבה ומישהו טוען טענות נגד צה"ל אני פונה לדובר צה"ל או לדובר המשטרה. לצערי השב"כ לא משתף איתנו פעולה. פניתי אליהם כמה פעמים בבקשה לקבל תגובה והם בחרו לומר לי שאבקש תגובה דרך הפניות של משרד רה"מ. בסופו של דבר אנחנו כלי תקשורת מצליח. הפכנו להיות מקור מידע לכל העיתונאים. בהתחלה לא עבדנו איתם אבל עכשיו אנחנו עובדים עם כולם". תגובת דוברות השב"כ: נגד אתר "הקול היהודי" מתנהלת חקירה בחשד לביצוע עבירות פליליות. בהתייחס לדברים בעניין תיעוד פעילות עובד שב"כ, נדגיש כי פרסום זהות עובד שב"כ הוא אסור על-פי חוק שירות הביטחון הכללי, ומהווה עבירה פלילית.

ואחרי כל ההיסטוריה הגזרתית הטעונה של המקום, השבוע התרחש ביצהר משהו שונה ויוצא דופן. כי העילה לפשיטה באשמורת יום שני לא הייתה משחק החתול והעכבר האינסופי שבין רכזי השב"כ לנערי תג המחיר. זה לא היה המרדף השגרתי אחר עוד פליט מסגרות חינוך שפינצ'ר רכב פלשתיני בעקבות פינוי יישוב לא מוכר, או שהכה ערבי שהטריד נערות יהודיות בסניף רמי-לוי. הסיפור כאן התחולל סביב שחקן חדש שהופיע בזירה, ושאותו אף אחד בשב"כ ובמשטרה לא באמת יודע איך לעכל - אתר החדשות "הקול היהודי". וזה בדיוק העניין. כי "הקול היהודי", למי שעוקב אחריו, הוא לא רק אתר אינטרנט. בבסיסו, הוא סימפטום לתהליך התבגרות מעניין שעובר על הימין האידיאולוגי הדומיננטי בגבעות השומרון. נערי הגבעות האנרכיסטים התחתנו, התברגנו, והחליטו לשחק במגרש של המבוגרים ולהקים כלי תקשורת עצמאי. אבל חשוב לא להתבלבל. אל תנסו לזהות את המגמה הזו עם התהליך הסוציאלי הטבעי, כדוגמת זה שעבר על ההיפים של שנות השישים שהפכו ליאפים של שנות השמונים. יש פה הבדל קטן: ההתברגנות של גבעוני יצהר היא רק בכלים ובשיטות העבודה. הרוח המהפכנית והחזון היהודי המשיחי נותרו באותה עוצמה ובאותו גוון לעומתי ומתריס. כך או כך, עבור השב"כ מדובר בכאב ראש חדש. בהתמודדות מול 'כלבי השמירה' (של הדמוקרטיה או של 'המהפכה היהודית', תלוי את מי שואלים), אנשי הצללים מוצאים את עצמם בנחיתות מובנית. להגיש חומר חסוי לשופט המעצרים מבלי לחשוף אותו לעורך הדין של הנאשם אפשר תמיד, אבל כשכתבי השטח החרוצים של יצהר מתעדים במצלמות האייפון שלהם מפגשים של רכז השב"כ 'המכונה עידן' עם מקור מודיעין פוטנציאלי, הארגון האמון על "מגן ולא ייראה" נמצא בבעיה. בחברה דמוקרטית קשה מאוד לממסד לנצח מלחמות מול כלי תקשורת שעובד בתוך ה'כללים'. לעקשנים שמנסים בכל זאת כדאי להיזכר בדבריו של ז'וזף פושה, שר המשטרה המיתולוגי של נפוליאון. בעקבות אחד החיסולים הפוליטיים שערך הבוס, הגיב פושה ואמר: "זה יותר גרוע מפשע, זו טעות".