כיצד התדרדר מעמדה של הרבנות הראשית לישראל?

הרב קוק שאף לכך שמוסד הרבנות יהיה גוף-על א-פוליטי המאחד ומאגד את כל הכוחות הפועלים במדינה. גוף המשפיע על אזרחי הארץ היהודים בכל תחומי החיים, בסוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות כגון עבודה, חקלאות, עלייה, ביטחון ועוד. גוף שיעצב את החיים היהודיים. כבר מן ההדחה הראשונה נוצר פילוג בין הרבנים הראשיים עצמם. עם כניסתם של שני הרבנים הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, החלו מריבות ביניהם ויחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. תופעה שלא הייתה קיימת מאז היווסדה של הרבנות הראשית. עם כניסתו של הרב גורן לרבנות הראשית, החליט לנצל את כוחו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין "האח והאחות". תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", למרות איסור התורה "לא תגורו מפני איש" לא נמנעו אותם דיינים לנקוט בצעד זה. נוסף על כך - הרב גורן הכריח כל רב שרצה להתמנות לדיין בית דין רבני לחתום על פסק דין זה. זה היה תנאי בל יעבור לקבלת המינוי, על כל ההשלכות שיש לדבר זה על טיב הדיינים החדשים ועל יראת השמיים שלהם: "משרבו בעלי הנאה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם, משרבו רואי פנים בדין בטל לא תגורו ופסק לא תכירו ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם". ומאז סובלת מערכת בתי הדין הרבניים מפחדי פסיקת דין, ועינויי דין הם דבר שבשגרה. תגובת החרדים לפסק הדין הייתה קשה. מועצת גדולי התורה התכנסה בראשות הרב משה חברוני בהרכב מורחב שכלל לראשונה את הרב אלישיב (שפרש בשל כך מהרבנות הראשית) ורבנים נוספים, ופרסמה קול קורא המכריז על בטלות פסק הדין והכרזה ש"אין לסמוך כלל" על כל פסיקותיו של הרב גורן. ב"כינוס מחאה" שנערך בבני ברק, נשא הרב שך דברים, הסטייפלער - הדמות הבכירה בקרב הליטאים - שלח נציג מטעמו, וכך עשו גם מנהיגי החסידים. רבנים חשובים, בהם הרב שלמה זלמן אוירבך, פרסמו מחאה נגד "חילול השם הנורא והשמתם ללעג של דרכי ההוראה", וכי "הרב גורן חיסל את עצמאותה של המערכת הרבנית בישראל". בעקבות הפסיקה התפטר הרב אלישיב מבית הדין הרבני הגדול, והפך לימים לאחד הרבנים הבולטים בעולם החרדי, המתנגד בחריפות לרבנות הראשית ובתי הדין שלה. הרב עובדיה יוסף סיפר עם סיום הפרשה, כי הופעלו עליו לחצים מהממסד הפוליטי בנושא זה, אלא שכל ניסיונותיו למצוא פתרון הלכתי עלו בתוהו. עוד טען כי הרב גורן טועה בעמדתו, וכי יש להתחשב גם בגדולי הדור שנמצאים מחוץ לרבנות הראשית (ובכך בעצם הכפיף, העומד בראש מוסד הרבנות הראשית, את הרבנים הראשיים לרבנים המתנגדים לעצם קיומה). יתר על כן, כשהוצגה חתימתו על המסמך המתיר להם להינשא, טען כי זו הוצאה ממנו במרמה, ובכך הצביע על אזלת ידו כלפי הכפופים לו. ועדת בירור שהוקמה כדי לבדוק את טענתו אישרה שכך היה, ואחד הרבנים במחלקת הנישואין הושעה מתפקידו. היו גם רבנים מהציונות הדתית שיצאו נגד הפסק, כגון הרב שאול ישראלי, אחד הרבנים החשובים בציבור זה, וכן הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט, רבה של שכונת אחוזה בחיפה, שיצא חוצץ נגד כל תהליך ההדחה. שני הרבנים שבאו לאחר הרב גורן והרב יוסף, לא ששו להיות מועמדים לתפקיד והוא נכפה עליהם על-ידי אחרים שרצו להציל את כבוד הרבנות ואת זהותה הציונית. נמיכות הקומה של הרבנים הראשיים באה לידי ביטוי ביתר שאת, באישיות הרבנים שבאו אחריהם, כשכל פסיקתם נעשתה רק באישור "גדולי תורה", ובזה הצהירו הרבנים הראשיים שהם, אפילו בעיני עצמם, אינם "גדולי תורה". מעמדה של הרבנות הפך להיות "חותמת גומי" לפסיקות רבנים שמחוצה לה, עד כדי כך שמועמדים לתפקידי רב ראשי אף הצהירו על כך בגלוי, כחלק ממסע הבחירות שלהם (שגם הוא חידוש שלא שמענו עליו קודם לכן). נוצר מצב עגום שבו במקום שתלמידי החכמים הגדולים ביותר שבדור ישמשו בתפקיד הרם הזה, ממלאים אותו רק עושי-דברם, רבנים שאינם מכירים ברבנות הראשית ובמטרות שלשמן הוקמה. במקום שהרבנות תהיה גוף-על א-פוליטי המאחד ומאגד את כל הכוחות הפועלים במדינה, הפכה לגוף שולי, שקמו לו מתחרים כיתתיים שאינם מכירים בסמכותה של הרבנות הראשית, ואף פועלים להיעלמותה.

מעמד הרבנים הראשיים ירד פלאים בעיני הציבור, ומעמד הרבנים החרדים, הן האשכנזים בראשות הרב שך ואחר-כך הרב אלישיב, והן החרדים הספרדים בראשות הרב עובדיה, עלו והפכו עם השנים להיות הגופים המובילים והקובעים את סדר היום בפסיקת ההלכה, בכל הציבוריות הישראלית, כאשר ישנה התכופפות של הרב עובדיה בפני הרב אלישיב. מה נצרב בתודעת הציבור מהרבנים הראשיים, לשעבר? למשל: הרב מרדכי אליהו מוצג כבעל מופתים, ומורשתו - סיפורי נסים, הרב ישראל מאיר לאו מוצג כפועל רבות בשירות יחסי החוץ של מדינת ישראל - בספרו האוטוביוגרפי "אל תשלח ידך אל הנער" מוזכרות לפרטי פרטים פגישות שקיים בארץ ובחו"ל עם מנהיגי ושועי עולם, אולם זכר אין שם, ולו ברמז, לאיזושהי פסיקה הלכתית, שדן התלבט ו/או הכריע בכל הקריירה הרבנית שלו. הוא, למשל, ראה כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל שיש לקרב בין היהדות לבין הכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. הצד החזק של הרבנים הראשיים הוא מחלקת אכיפת חוק ההונאה בכשרות, אולם לא מעבר לזה. הציבור מקבל את הרושם כי היהדות היא דת בגובה הבטן ולא למעלה מזה. כל דבר שבהגות לא שייך לתורה אלא הוא נחלת אנשי ההגות באקדמיה. הקוד האתי של צה"ל הוא נחלת פרופ' לפילוסופיה מהאוניברסיטה החילונית בתל אביב, ולא מ"היכל שלמה" בירושלים, ומי שקובע את הערכים במדינה זה הבג"ץ, שבעקבות התקדים בעניין "שטח G" הפך לסמכות העליונה בכל נושא הערכים במדינת ישראל, שאף ההלכה שפיטה בעיניו וחייבת להיות כפופה לו. בארועים ממלכתיים שבהם כללי הטקס מחייבים נוכחות של הרבנים הראשיים, הם משתתפים כתפאורה בלבד, ואם ניתן להם לומר משהו זה מסתכם או באמירת קדיש או בקריאת פסוקים מהתנ"ך, אולם מעבר לכך שום אמירה ערכית/אמונית לא נאמרת מהם לאומה במעמדים אלו ואף לא במעמדים אחרים. באחרונה פתחו כמה חברי כנסת במהלך להסרת החרפה בה הרבנים הראשיים לישראל מתמנים לתקופה קצובה, ואף נשללת מהם האפשרות להיבחר שנית. האם זו התרופה לתחלואי מעמדה של הרבנות הראשית? על כך במאמר הבא.

אם עד כה היו להדחת הרבנים איסר יהודה אונטרמן ויצחק נסים השלכות בתחום הציבור הדתי/חרדי, הרי עם ההדחה השנייה בה הודחו הרבנים שלמה גורן ועובדיה יוסף, התרחבו ההשלכות לציבוריות הישראלית כולה. מיד לאחר סיום כהונתו של הרב עובדיה יוסף כרב ראשי, הוקמה תנועת שס והרב עובדיה עמד בראש חכמי התורה שלה. כוחה של המפלגה הלך וגדל מבחירות לבחירות (בכנסת ה-15 היא הגיעה ל-17 מנדטים, וכיום 11), בעוד שכוחה של המפד"ל הלך והצטמק מ-12 מנדטים בשיא כוחה ל-3 מנדטים בכנסת הנוכחית, ובסקרים האחרונים אף אינה עוברת את אחוז החסימה. למעט ממשלה אחת, שס היא מפלגת קואליציה בכל ממשלות ישראל. משרדי הדתות והפנים שהיו נחלתה ההיסטורית של המפד"ל נכבשו על-ידי שס. כל מינויי הדיינים, רבני עיר ושכונות, הם מינויים של מועמדי שס והמפלגות החרדיות, כאשר למפד"ל אין השפעה ממשית למהלכים אלו. עד לאותן הדחות, רוב הרבנים בארץ ראו בהקמת המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו" ובקיבוץ הגלויות ובבניין הארץ התגשמות חזון הנביאים, תורתם הייתה תורת הכלל (מופנה לכל חלקי העם, דתיים כחילוניים), הרי שעם עלייתה של שס בראשותו של מנהיגה הרב יוסף, השתנו ללא הכר נושאי משרות הרבנות בארץ, והיהדות המצטיירת מדרכם ותורתם הפכה ליהדות של הפרט, כל כולה היא לדאוג לכשרות של הפרט, לחינוך של הפרט, החזרה בתשובה של הפרט, מבלי התערבות כלל בקורה בחברה שמחוץ לעולם הפרט. משקל הכובד עבר מהרבנות הראשית לרבנים שמחוצה לה, בכל תחומי החיים. אין ולו נושא אחד שפסיקתם משמשת הנחת היסוד להחלטות הרבנים הראשיים, המיישרים קו על פיהם. גם בציונות הדתית ישנה כניעה להתרפסות זו. מכון כמו צומ"ת למשל, חייב לאשר את הפטנטים ההלכתיים כך שיענו על הדרישות של רבנים חוץ-ממסדיים, כמו הרב אוירבך, הרב אלישיב, הגרז"ן וכדומה, כשלפסיקתם של הרבנים הראשיים יש השפעה מועטה בלבד, אם בכלל, על פטנטים אלו. יתר על כן, כאוחזים בשלטון קידמו עסקני שס את פסקי ההלכה של העומד בראשם, הרב עובדיה יוסף. תקציבי מדינה רבים הושקעו בסבסוד ספריו של הרב עובדיה, שהלכו ותפסו את מקומם של ספרי הלכה אחרים. המימרה "קיבלנו הוראות מרן" הפכה לאחד מעיקרי האמונה היהודית, כך שכל מי שמפר אותה פושט ידו בעיקר. מאמרו בעניין "החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פיקוח נפש" שפורסם עוד בהיותו רב ראשי, הפך לנכס צאן ברזל אצל אנשי השמאל הישראלי. החבירה בין אריה דרעי (שס) לאיש השמאל חיים רמון (עבודה), משכה אחריה את מפלגת העבודה. פסק הלכה זה, של הרב עובדיה, נתן את הצידוק המוסרי והרוח הגבית להסכמי אוסלו. באחד מנאומיו של שמעון פרס מעל בימת הכנסת הוא לא היסס אף להשתמש בפסק זה להצדקת "אוסלו", למרות שכבר היו בעקבות הסכם זה מאות הרוגים מהטרור הערבי. למרות שהרבנים הראשיים שכיהנו באותה תקופה מחו על הכניעה לטרור הערבי בעקבות פסק הלכה זה, קולם לא נשמע ולדעתם לא היה שום משקל בפוליטיקה הישראלית.