"רפורטר" בנפשו

לפני יומיים שוחחתי עם חבר שלו, קרוב משפחה בקיבוץ שמיר, וכהרגלי שאלתי: "מה שלום יוסק'ה גלילי?". "נפטר לפני כשבועיים", השיב לי. חיפשתי יד בארכיוני העיתונים לראות האם במקרה דילגתי על הידיעה על פטירתו. התוצאה הייתה מאכזבת מבחינתי - עיתונאי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו שעבד עד יומו האחרון בגיל 96 לא זכה לאזכור כלשהו. העיתונים בהם עבד הלכו לעולמם כבר לפני שנים. "על המשמר" נסגר כבר לפני עשור ויותר, ואילו סוכנות הידיעות עתי"ם (עיתונות ישראלית מאוגדת) נסגרה, גם היא, לפני שנים. "על המשמר" נעלם יחד עם קריסת העיתונות המפלגתית ודעיכת עוצמתו של הקיבוץ הארצי. עתי"ם פירפרה פרפורי גסיסה מספר שנים, החליפה בעלויות ולא הצליחה להתמודד בעידן האינטרנט. יוסקה שרד את התהפוכות בתקשורת. עבר למגזינים כמו "קו למושב" פרסם ביוגרפיה ועטו היה נטוי כמעט עד יומו האחרון. הכרתי אותו בתחילת שנות ה-80. יוסק'ה (יוסף) היה כתב "על המשמר" בצפון ואחר-כך כתב לענייני העם היהודי. אני שימשתי כאחראי על לשכת דובר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בתל אביב. מצאתי ביוסקה כתב מסוג אחר - עיתונאי עם נשמה. איש שמאל עם לב ציוני. חבר קיבוץ הפתוח גם לרעיונות אחרים. "רפורטר" בכל נימי נפשו שחיפש אחר ידיעות בכל שעות היממה. אלמן וגם אב שכול כבר אז היה יוסק'ה אלמן, אחרי שאיבד את אשתו שושנה שנרצחה על-ידי מחבלים במכוורת קיבוצם, שמיר. יוסק'ה מעולם לא עשה שימוש בשכול ואף פעם לא נתן לאסון להשפיע על כתיבתו. כאילו לא הספיקה מנת הייסורים שלו, נפל בנו עמיר בלבנון במהלך טיול שערך יוסק'ה בפינלנד. אני זוכר את ההלוויה. את האלפים שהגיעו. את דבריו הקשים של יוסק'ה. את האובדן הנורא שעלה מכל מילה בהספדו. את התחושה שנתן שיכול היה להיות אחרת. יוסק'ה שב מיד לעבודה. שוב בלי מורא, אך גם בלי משוא-פנים. עיתונות צרופה, אובייקטיבית ללא כל הטיה רעיונית. העובדות כפי שהן. ישראל היפה כמות שהיא. שנים עבדנו ביחד. אני כדובר והוא ככתב. מעולם לא הייתי צריך לתקן ידיעה שלו. אף פעם לא הגיעה תלונה על כתיבתו לשולחן המערכת. תמיד אמת ורק אמת. על-אף אסונותיו היה מצויד ב"משקפיים ורודים". ראה את הטוב והחיובי וידע להבליטם. "יש מספיק כתבים המסקרים את הקלוקל", אמר. עתה הלך לעולמו בגיל 96. עיתונאי מזן שיש להתגעגע אליו. כתב מסוג שהלוואי שהיו ולו רק בודדים כמותו. ואין. יוסק'ה היה ראוי לכל פרס עיתונאי והלוואי שיהיה מי שירים את הכפפה ויקצה פרס על שמו.