מדי פעם מתלקח הוויכוח על אשר אמר טרומפלדור טרם מת מפצעיו: "טוב למות בעד ארצנו", או קללה רוסית מכוערת. כעת התלקח דיון ציבורי בדבר החלטתו הפזיזה - שלא לומר המטומטמת - של מישהו בצבא, להכיר בהחלטתו של רב כלשהו להחתים בחותם אלוהי את ההספד שכתב ברל כצנלסון לזכרם של הרוגי תל-חי ב-י"א באדר תר"ף לפני תשעים ואחת שנה ושלושה חודשים.
הוויכוח החוזר על עצמו, כפרפטום מובּילֶה, על אשר אמר טרומפלדור טרם שמת, מעיד עד כמה חשובות מילים בעיצוב מוּדעוּת ותודעה. והזדעקותם של הקנאים לדבָר השם האמיתי, השם המפורש - אדם - מול החדרת המילה בת חמש האותיות ל"יזכור" שחיבר ברל כצנלסון לאחר קרב תל-חי היא עדות לכך.
הקפדתי וכתבתי למעלה: טרומפלדור מת. מילותיו האחרונות לא היו של אדם מאמין באל; הוא לא אמר "שמע ישראל". הוא ידע כי שעתו קרבה, אך לא סבר שהוא עומד להשיב נפשו אל בורא כלשהו. לא הוא ולא השבעה שנהרגו עימו. וכמותם קידשו את האדם ולא את האל האלפים שהלכו בעקבות טרומפלדור מרוסיה לארץ. וכמותם עשרות האלפים שבאו בעקבותיהם, בעקבות טרומפלדור, מאירופה: אנשי 'גדוד העבודה' ותנועת 'החלוץ'. וכמותם היה גם ה"יזכור" של ברל. הוא הפך לטקסט מקודש ומקָדש ללא שהאל נוכח בו. עוצמתו אינה שקולה לזו של ה"קדיש יתום", אך הוא נאמר בהתרגשות לא פחותה ממנו.
כשבא רמטכ"ל - או דובר מטעמו, או השד יודע מי שׁם, במטכ"ל, ומי שֹם אותו - ותוחב את הקב"ה לטקסט הזה של ברל, הרי הוא כמו היפופוטם אטוּם בחנות של מזוזות פורצלן חילוניות. ועל כן, ואי לכך, ולאור זאת, ולאור החשיכה הזאת, אני קורא ממרומי המקלדת שלי למי אשר ריסס בגרפיטי האלוהי הזה, וחמס את הטקסט היקר לנו כל-כך: הרף!
אני קורא לו "הרף!", כשאני נמנע מלהימנע מנפנוף ביחס השכולי שלי: בעלה הראשון של רעייתי, אחיה של רעייתי, בעלה של אחותי, אחיינה של רעייתי. לכולם כריות צה"ליות על קברם. ועימם גם דודי שנספה בים בשליחות הפלי"ם והמוסד לעלייה ב', וקבר אין לו. כל החמישה לא נהרגו בשליחותו של איזה יושב במרומים, ששיחק שש-בש עם המלאכים שש שנים תמימות.
הרף! הרף! הרף! עזוב אותי מאלוהים, ועזוב אותי מהנחיות עבודה לאלוהים.
"יזכור אלוהים"? הָא?!
איפה הוא היה, הָא?!
איפה הוא היה, האלוהים הזוכר הזה, כשהיה צריך לזכור את סבא שלי ואת ששת מיליוני האחרים? ואם הוא זכר, והתיר את כל זאת, למה להעמיס עליו ולהורות לו לזכור מעט יותר מעשרים אלף חללי צה"ל? והרי באושוויץ, בימי שיא התפוקה של המתקן הארור הזה, הפך מספר כזה של יהודים לאפר. והוא לא זכר לעצור זאת.
וואלה, באמת קשה להיות אלוהים, וואלה. ואלה עוד פוקדים עליו לזכור עוד. עד מתי? הָא?! עד מתי יהיה עליו לזכור כל-כך הרבה. לזכור את החיים ולשמור עליהם ככאלה, ולזכור את המתים ולשמור עליהם ככאלה. ייתכן שאדוני אחד בחר בזכירת המתים. זהו אינוונטר דלא-ניידי; רכוש שאינו אובד. אולי יודעים ממציאי "יזכור אלוהים" כי הוא מעדיף לזכור אותנו מוגזים ושרופים, או ירויים. שם, באירופה, או כאן, במערב אסיה.
או-קיי, אתם יודעים מה? אני מאמין באלוהים, שיהיה לי בריא: האם שרוי לי או לרמטכ"ל או לקרייני הטקסטים הנשגבים ביום הזיכרון, או לכל בן-אנוש אחר, לחלק הוראות לאלוהים? מי מינה אותנו לתפקיד מפקדיו של אלוהים? הקשל"ר? הרבצ"ר?
הו, כלומר אוי, כלומר אוי-ויי! מה פה קורה פה, רבוייסיי?! איך פרייג, אני שואייל, בשם האלוהים, כלומר בשם הרבצ"ר. ואני עונה: ה"יזכור אלוהים" הזה, הפקודה העלובה הזו לבורא העולם, הוא עדות נוספת לשיגעון הגדלוּת הדתוֹ-לאומי, שרובנו - גם רא"לים בינינו - מחייכים מולו כקרפיונים באמבטיה, בלילה שלפני הבומבה בראש: שותקים כמותם, טיפשים כמותם, עיוורים כמותם.
