הם שבו ונאספו כאן ביום ראשון, י"ז בסיוון תשע"א, 19 ביוני 2011, באותה חלקה קטנה של בית הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הם הגיעו לכאן מכל קצוות הארץ, ברובם שיבה זרקה בשערותיהם ואותות הזמן חרשו קמטים על פניהם - בחלקם בקושי נעו על רגליהם, אך דבר לא מנע מהם לשוב ולהתכנס במלאות 63 שנה לטרגדיה של אלטלנה, להעלאת זכרם של שישה-עשר מחבריהם, קורבנות שנאת האחים העיוורת. היו כאן בני משפחה, חברים לנשק, ומספרם של אלה הולך ומתמעט משנה לשנה. הפעם היו שם גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, המשנה לראש הממשלה סילבן שלום וחברי הכנסת יריב לוין, אופיר אקוניס ומיכאל בן ארי. אדוני, רה"מ, אני נאלץ לחלוק על דבריך "ממרחק השנים הפקודה לפתוח באש על הספינה, ולא להידבר עם מפקדיה, הייתה פקודה נמהרת, מוטעית...", אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בדברים שנשא בטקס האזכרה. לעומתו, חבר הכנסת יריב לוין טען: "את האמת ההיסטורית אי-אפשר למחוק ואי-אפשר לשכתב - יש לומר בבירור: 16 חללי אלטלנה נרצחו בידי אחיהם. אפשר לנסות לתאר את הנסיבות ולחפש הסברים, אבל אי-אפשר לטשטש את האמת - היו אלה שנורו והיו אלה שירו...". אדוני, ראש הממשלה, עם כל הכבוד, אני נאלץ לחלוק על דבריך, "שהפקודה לפתוח באש על הספינה הייתה פקודה נמהרת ונבעה מחוסר ביטחון של הממשלה הצעירה בסמכותה...". ב-19 ביוני נערכה ישיבת ממשלה טעונה במיוחד. השר בנטוב דרש פעולה תקיפה, הכוללת מעצר של בגין וכן "לפרק את הנשק מאנשים בכל מחיר. אם יצטרכו לירות – יירו... שמונה שרים הצביעו בעד, ושר אחד, הרב פישמן, נמנע. לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין, ולהחרים את ציוד האונייה. פקודת הכיתור הושלמה יום למחרת, ודן אבן שלח לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון, "למסירת האונייה על תכולתה לרשות הצבא". האולטימטום דרש תשובה תוך עשר דקות... יש שטוענים שהזמן הקצר נקבע כדי להבטיח, למעשה, הפרה של האולטימטום... ואכן, בגין ראה באולטימטום הדחוק עלבון, וסגנו יעקב מרידור השיב בתרעומת: "איך זה תוך עשר דקות נותנים אולטימטום? מה זה? אנחנו פושעים? איזו גישה זאת...?". דן אבן פירש זאת כסירוב להיענות לאולטימטום ופתח באש. בשלב זה האונייה נמלטה אל לב ים בהפלגה לתל אביב, ועל סיפונה מנחם בגין וכמאה אנשי אצ"ל, מיעוטם עולים. מול חופי תל אביב עלתה הספינה על שרטון, ובסביבות ארבע אחר-הצהריים התקבלה ההוראה להפגיזה באש תותחים. הפגז השלישי העלה את "אלטלנה" באש, מה שאילץ את האנשים שהיו על סיפונה לקפוץ אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות חסקה, חרף אש התופת שנורתה לעברם. בספרו 'פנקס שירות' (פרק שביעי, עמ' 568) כתב יצחק רבין שבראותם את ה"אלטלנה" בוערת, אנשי אצ"ל נתקפו היסטריה וצעקו: "בגין על האונייה! הצילו את בגין!". על-פי רבין, אנשי הפלמ"ח הגבירו בתגובה את עוצמת האש: "אנשי הפלמ"ח האמינו... אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה'הגנה' כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש...". בהמשך, רבין אינו מסתיר את התפעלותו מ"ההפגזה המוצלחת": "איזו פגיעה מדויקת, אפילו הארטילריה המודרנית של צה"ל לא הייתה מתביישת בהישג כזה...". 63 שנים לא השכיחו ממני את מחזה האימים על שפת ימה של ת"א גם אני הייתי שם, וכמו רבים מחבריי שוטטתי באותו יום, הלוך ושוב, לאורכה של הטיילת שממול חוף פרישמן, צופה בסקרנות על האונייה המסתורית שעלתה על שרטון. מאז הבוקר ריחפו שמועות על ספינת נשק של האצ"ל העומדת לפרוק את מטענה מול חוף שרתון, ואט-אט התמלאה הטיילת בקהל סקרנים, ערב-רב של בני אדם, וביניהם כמה עשרות אנשי אצ"ל, שהזדמנו באקראי למקום, בלי שמץ של ידיעה על המתרחש. הזמן חלף לאטו, בלי שאירע דבר. והנה לפתע, בסמוך לשעת הצהריים (המועד המדויק פרח מזכרוני), הגיחה סירה מירכתי האונייה והפליגה לאטה לעבר החוף. לרגע, השתררה כעין דומייה, ועיני הכל נתלו באותה סירה המשרכת את דרכה בניחותא ונוחתת בשלווה על החולות הלבנים. הסירה הייתה עמוסה בכלי נשק ובתחמושת מכל הסוגים. קבוצה של אנשי אצ"ל החלה מפרקת את הציוד, ובעוד אני מלווה בעיניי בסקרנות את מגוון כלי הנשק, ניגש אלי אחד המפקדים (ממכריי באצ"ל), הושיט לי מקלע "ברן" וכמה מחסניות, שזה עתה נלקחו מהסירה: "אין לדעת מה יקרה", אמר, כשהוא מצביע לכיוון "הבית האדום" ומורה לי להתמקם בקרבתו. אישית, לא העליתי על דעתי שיתפתחו כאן חילופי יריות, אך לא הייתה זו עת לוויכוחים. בעוד אני מתחפר בעמדה נוחה ככל שניתן, ומציב את המקלע - הבחנתי, כעשרים מטרים מימיני, בחוליה של אנשי פלמ"ח המתמקמת בעמדת ירי לכיוון הספינה. החלפנו מבטים בשתיקה. בינתיים החלה הסירה, שנפרקה מציודה, לשוט חזרה לעבר הספינה. בעוד עיני הכל מלוות אותה במתיחות, קרא אלי אחד הבחורים מעמדת הפלמ"ח: "היי בחור, יש לנו בקשה אליך, אם יתחילו לירות, אל תירו לכיוון הזה (הורה לי בידו לצד מזרח), ישנם שם נשים וילדים...". נדהמתי. "עומדים לפתח באש?", שאלתי. "לא אמרתי זאת...", התחמק. "בכל מקרה, לא לירות לכיוון שהראיתי...". דקות אחדות לאחר מכן הגיחה סירה נוספת מהאונייה, ובבת אחת נפתחה לעברה אש תופת. הכדורים שרקו מכל הכיוונים, לכל מטרה: לעבר הסירה, לעבר אנשיה שקפצו אל המים, לעבר הפצועים. אחר-כך הצטרף למקהלת המוות גם "התותח הקדוש". האנשים החלו קופצים אל תוך המים להימלט מהתבערה, מי הים האדימו מדמם של פצועי אלטלנה. אך הידיים המרושעות לא חדלו מללחוץ על ההדק. לפתי בידי בחוזקה את מקלע ה"ברן", אך אצבעותיי מיאנו ללחוץ על ההדק. מימיני המשיכו לירות צרורות לעבר האונייה והניצולים, כמה צרורות מהמקלע שבידי היו יכולים אולי לשתק את האש מכיוון זה, אך כאילו אחז בי השיתוק. לא יכולתי לכוון את הכלי לעבר יהודים. על הכביש מתחתיי התחוללה דרמה דומה. אחד מחבריי, שהיה על משוריין, הרים את המקלע אל-על וירה לעבר השמיים, תוך שהוא מחרף ומגדף את אנשי ההגנה והפלמ"ח וזועק בכל כוחו: "רוצחים, אחי על האונייה הזו...", אך לא השיב באש. האנדרלמוסיה לאורך הטיילת הייתה גדולה. סירות של אזרחים מתנדבים החלו שטים לעבר הספינה, כדי למשות פצועים. ירו גם עליהם. מסרתי את המקלע לאחד מחבריי על החוף ובשארית כוחותיי פתחתי בריצה מטורפת לעבר מפקדת האצ"ל בבית ספר "אליאנס". נושם ומתנשף טיפסתי במעלה המדרגות, מחפש איזה מפקד בר-סמכא, לדווח לו. מה שלא ידעתי אז הוא, שמרבית חברי המטה של האצ"ל, ביניהם קצין המבצעים, עמיחי פאגלין, נעצרו בדרכם מכפר ויתקין לתל אביב, והאחרים, וביניהם מנחם בגין, נמצאו על סיפונה של "אלטלנה". רק מפקד תורן אחד מצאתי כאן על משמרתו, מפקד המחוז דאז, פתחיה שמיר. דיווחתי לו על המתרחש, ופניו החווירו כסיד. מרבית מפקדי השדה של האצ"ל כבר היו מגויסים אז לצה"ל, והוא דמה בעיניי לקברניט, ללא אנשי צוות. כשחזרתי לעבר החוף כבר היתמר עשן שחור מעל הספינה. בעימותים בין צה"ל לאצ"ל נפלו 16 לוחמי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל. חיילים אמריקניים, ותיקי מלחמת העולם השנייה, לא הסתירו את שאט נפשם ממראות הזוועה, שחזו עיניהם: "אפילו היפנים לא עשו לנו זאת...", מילמלו.