לאחרונה היו כל מיני דיבורים בנוגע למינויי דיינים לבתי דין רבניים.
אני בחורה דתייה. מאמינה בכל ליבי בחשיבות הגוף הזה לשמירת האופי היהודי של מדינתנו ולשמירת התא המשפחתי כמו שהוא צריך להיות, בעיניי. אבל כל זה לא מפריע לשערותיי לסמור, ולליבי למאן לקבל את תהליך מינוי הדיינים כפי שבלי בושה הוא מוצג בגאון.
לצערי הרב, המצב בבתי הדין ממש לא משביע-רצון. חלילה, אני לא אומרת שכל הדיינים שיושבים שם יש בהם פסול. אך יש לא מעט סיפורים על נשים שבאו לשם בשעותיהן הקשות ביותר, ברגעים של סבל ומצוקה, ו"זכו" ליחס משפיל, קטנוני, לא מאמין, שלא נדבר על תומך. העניין הזה בי, כאישה, אך גם כבחורה דתייה, שבית הדין מייצג מאז ומתמיד במקורות שלנו את קולו של אלוהים, מדיר שינה מעיניי.
לפני כמה שבועות ראיתי כתבה הפורסת את רשימת המועמדים להתמיין לדיינים. לכותב, הרב איתי פוני, הייתה ביקורת מנומקת ומזעזעת לומר על חלקם, מה שעורר אותי לחשוב לא מעט על הסוגייה. איך זה שבתי הדין בישראל, שנועדו לפסוק הכי קרוב לתורה, שאנחנו סמוכים ובטוחים כי מה שמוביל אותם הוא רצון לקדש שם-שמיים, ולעשות צדק וטוב בעולם - איך יכול להיות שמגיעה לשם אישה מוכה, מסתירה חבלותיה והדיינים יכולים לצעוק עליה שאיננה רוצה מספיק לעשות שלום-בית.
אני ממש לא רוצה לעשות חילול השם, או חלילה לפסול את עניין בתי הדין, פשוט אני רוצה לזעוק, בשם התורה, בשם האנושיות שבי, ולבקש שאנשים שיש בידיהם כוח לחרוץ דינים, לחיים ולמוות ממש, יהיו אנשים אוהבי אדם, מסוגלים להיות אמפתיים. ללא קשר לאיזו מפלגה הם משתייכים, או כמה כסף הושקע בהם. כמובן, הכרחי שיהיו בקיאים בהלכות, אך יש גם הלכות בין אדם לחברו.
