בהפגנות יום שישי, על-פי הדיווחים של העיתונים הירדנים, משתתפים שלושה גורמים באופן קבוע: איסלאמיסטים, אקטיביסטים ואופוזיציונרים. אחד מהפרשנים הפוליטיים בירדן מנסה לנתח את דמותו של אקטיביסט מהדרום. תיאורו של טיילור לוק משרטט דמות הרחוקה מאוד מלעמוד בסטנדרטים של אקטיביזם פוליטי הידוע לנו מתרבויות אחרות.
חקלאי בן 44, אב לארבעה ילדים מהעיר הדרומית טפילה. מעולם לא השתייך למפלגה פוליטית, מעולם לא השתתף בהפגנות, אפילו לבחירות הארציות נגרר פעם אחת בחייו להצביע עבור קרוב משפחה. טיילור שואל את החקלאי מדוע הוא משתתף בהפגנה ביום ו'. החקלאי, שזאת לו פעם ראשונה להשתתף בהפגנה, עונה שהוא בא להפגין נגד השחיתות ובעד הרפורמות, ולא יפסיק לבוא לכאן עד שהשחיתות תיעלם או הממשלה תיפול.
דמותו של האקטיביסט משורטטת ביד רכה, משל אין הוא מעורב בדבר אלא במה שנכתב על גבי השלטים אותם הוא מחזיק, מעין התנגדות רכה ולא מחייבת, לא אלימה, לא עיקשת, לא מהפכנית. לאקטיביזם מסוג זה שורשים היסטוריים בערי הדרום.
היסטורית, חמש ערי הדרום נזנחו מימיה הראשונים של הממלכה הירדנית והיו הראשונות להגיב למשברים כלכליים משום התערובת הנפיצה של שחיתות, עוני ואבטלה. על-פי אימרה דרומית נפוצה "מה שלוחשים בעמאן צועקים במעאן", נראה כי הדרום משמש סמן ימני למצבי משבר המתרגשים על הממלכה. אך מלבד היותו סמן ימני, נראה כי אין לדרום תפקידים נוספים בבנייתה של אופוזיציה מאורגנת. שישה חודשים לאחר שפרצו המחאות, שלושה חודשים לאחר שתנועת ה-24 במרס נכנסה ללקסיקון הפוליטי של ירדן, חלפו ימים נוספים וגדודיו של סעד אוראן שטפו את רחובות טפילה, גם אז לא התרגשו בעמאן. רק לאחר שאורגן "יום ההתנגדות" בעקבה, טפילה, מעאן, קרק ות'יבאן, יום שדמה לימי הזעם במצרים, רק אז נזכרו בעמאן להניח את הדרום במרכז הבמה תחת זרקורים מתאימים.
למרות כל זאת, לא התפתחה המחאה לידי תנועה מאורגנת. אינטרסים מנוגדים של סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים, פנסיונרים משירות המדינה והצבא, האחים המוסלמים וסתם תושבים שנמאס להם מההזנחה והדיבור על אודות עליבות.
נראה אם כך שמתחת לשלטים הנישאים בהפגנות ימי שישי שהתמסדו להן כאקט לא מחייב של אוכלוסיה מקומית, צועדים עורכי דין, רופאים, חקלאים, סוחרים, סטודנטים הנושאים במשותף בשני קצותיו של שלט ענק. לכאורה אין מה שמקשר בין הצועדים.
להבדיל מהפגנות בעמאן, ה"אקטיביסטים" הדרומיים קוראים בבירור לרפורמות, לממשלה נבחרת, לשינויים בחוקה, להפרדת רשויות ולביזור השלטון המרכזי. בניגוד לרטוריקה של מנהיגי המרכז, הדרומיים אינם מסתירים את דרישותיהם הברורות - חיסול השחיתות, חלוקת משאבים שוויונית.
בדרום התפתחה תחושה בקרב המקומיים, שיותר מאשר נותן המרכז לדרום, נותן הדרום למרכז. הדרום מספק מים, תיירות, נמל, כימיקלים, פוספטים, אשלג ומקורות אנרגיה עתידיים. לתחושה זו מצטרפת העובדה שלאחר ההפרטה נשלטו המקורות הללו בידי אנשי המרכז, אשר הבטיחו, לשווא, השקעות בשוק העבודה ופיתוח מקומות עבודה.
התפתחותה של תחושת הזרות הודגמה בוועדה לדיאלוג לאומי. משתתפי הוועדה מן הדרום דיווחו שהשפה הפוליטית המתוחכמת הייתה זרה להם.
למרות היסטוריית המחאה, למרות תחושת הניצול, למרות תחושת ההזנחה והניכור, הרוח הדרומית אינה מתארגנת לידי ישות פוליטית מובחנת. זאת אינה תנועה עממית סוחפת, זאת אינה תנועת מחאה לוחמנית, כי אם "מחאה פרווה", מחאה שאינה מכוונת ל"בום" כלשהו, אלא לשינויים הדרגתיים.
קיימת כיום הסכמה אצל כמה עיתונאים ירדניים ופרשנים של העיתונים המרכזיים שתנועת המחאה של הדרום היא הפגנת "עוצמת החולשה", בחינת "גם אנחנו ראויים להישמע".
