לאחרונה, מאז התחלתי לפרסם רשימות ב"מחלקה ראשונה", אני גם קורא ביתר עיון את המתפרסם בבלוגריה של האתר. ובכן, כבכל מקום, ישנן בנות ישנן בנות. וישנם גם בנים ישנם בנים. וישנם בריאים וישנם שאינם כאלה. ישנם רגילים, ישנם מפריעים וישנם מופרעים. המגדיל לעשות בתחום המופרעות של תוצרי המקלדת הוא דויד הטָלֶה, פלא מכמיר לב שכמוהו בעברו, וכעת זמר מתוסכל, מי שאינו ראוי אף להשתתף בתוכנית "כוכב כָּבֶה" של ערוץ 435. דודינקה החמוד שונא. זוהי שינאה היונקת ממעמקי-אין-חקר. את הלשון המביעה אותה, כך חש הקורא, יש לנגב בפיסות נייר הנתלשות מגלילים. המסרים האלימים להזוויע נראים כשאובים מכתובות הגראפיטי המזוהמות ביותר על הקירות המזוהמים ביותר בתאי השרותים המזוהמים ביותר שבצחנה מרכזית כלשהי. הייתכן שהתקפי פרקינסון משתולל עשויים להיות ההסבר לאוסף המפלצות המילוליות שהמחשב של הטלה הפלאי, הטורף הזה, שולח לבלוג שלו ב"מחלקה ראשונה". האם ראוי להתייחס ברצינות לפרצי העוינות, הקצף והדם המבעבעים ממקלדת הטלה הפלאי, שטוף השינאה? נראה לי שבניגוד לניסיוני להבין את התופעה כסוג של פרקינסון הַקלדָתי - הזלזול בטירוף השינאה של דויד'ל המתוסכל, כמוהו כזלזול שזילזלה מרכז אירופה בפרצי הצווחות והעט של אמן מתוסכל אחר, צייר גלויות עלוב שכשל בנסיונו להיות ארכיטקט. עם ובלי כל הכבוד, יש להעיר כי מידותיו של הטלה נטול השפם אינן מתקרבות, בינתיים, לאלו של המשופם המרכז אירופי. אבל מי יודע מה ילד יום, מה תמליט שעה, מה ישריץ חודש?. היזהרו באמנים מתוסכלים, שמהם תצא צרה.